כל השבוע הזה ושבוע שעבר התלוננתי על כך שאין לי זמן לכתוב בבלוג, וגם כשיש זמן- אני בצבא. חוסר אינטרנט אזרחי הוא קצת מוזר ומתסכל (בעיקר כשאנחנו לומדים למבחנים), אבל גם עכשיו אחרי שאני יום בבית פתאום אובדים לי כל הדברים שחשבתי במהלך השבוע לכתוב עליהם.
נראה שבשבילי הזמן הקרוב לא הולך להיות יפה. נכנסתי לכסאח עם עצמי בנוגע לכל הרגשות שלי לדניאל (חוסר ההתאהבות שלי בו) כי אין שום סיכוי שבעולם שבאופן טבעי אני לא מתרגשת מכל השינויים שעברו על מערכת היחסים שלנו בחודשיים האחרונים. הדבר שהכי חיכיתי לו בעולם במשך תקופה של חצי שנה, אולי קצת יותר, התגשם. ואני לא מגיבה לזה ב"כן! יש! העולם הוא הכי יפה עכשיו משהוא אי פעם היה...", אני מרגישה אבודה. מה לעזאזל הפך את ההתנהלות שלי למנותקת ממה שעובר על דניאל? איך אני לא ראיתי את זה קודם ואיך לא ידעתי להתנהג בהתאם? לרכך הכל לקראתו, להבין שהוא היחיד שמכיר אותי בכל מצב ולכן אוהב אותי בכל מצב ואוהב אותי הכי מכולם. אין אהבה כזו ואין קשר כזה, אבל אני לא יכולה להיות באחד כזה עכשיו ולא איתו. ולמה לא? כי חסר בי משהו אליו. חסרה לי האש שניצתה בי וגרמה לי להביט לו בעיניים כל הזמן, ואין לי מושג איך להחזיר את האש הזו אליי. ואני רוצה, כי זה מה שנכון שיקרה, כי אני כבר הוכחתי שאני יכולה לאהוב אותו ללא גבולות ובכל מצב, אבל איפה אני עכשיו?!
הקורס קשה לי. הזמנים אינטנסיביים וקצרים, הרבה חומר שאין זמן לסכם ולהבין עד הסוף כי עוד שנייה יש לנו מבחן חדש או הרצאה נוספת. החומר מעניין וכיף עם האנשים, גם המפקדים והמפקדות סבבה, אבל אין פרטיות. חוסר הזמן וחוסר הפרטיות מורידים לי את האנרגיות, אבל אני מאמינה שעם הזמן כבר נתרגל. אני לא אשקר ואומר שציפיתי לורדים וחופשים במהלך הקורס, אבל לא תיארתי לעצמי שהאינטנסיביות תהיה כל כך גבוהה.
קשה לי לשמור את כל המידע לעצמי. אין ספק שאנחנו לומדים דברים מגניבים, אבל אסור לספר שום דבר כי יהרגו אותי. אני יושבת כל שיעור בעיניים פעורות, למרות העייפות המצטברת, מרותקת ללוח ולמרצים ומרגישה שהגעתי למקום שבו יש לי פוטנציאל ענקי להביא להתקדמות ולשינויים במערך המודיעין ושיש בי כבוד להגיע לכאן, שבחרו בי לתפקיד הזה. אני, איה הקטנה, חלק משמעותי וחשוב במקום גדול.
אין לכל הקורס שלי את המוטיבציה לשרת בתפקיד שלהם, והערתי על זה בשיחת סיכום שבוע. קשה לי כשאני מלאת מוטיבציה ואנשים סביבי לא, ואני משתדלת כמיטב יכולתי להעניק להם קצת משלי, ואם לא מוטיבציה אז סתם שמחת חיים. מישהי שישנה איתי בחדר אמרה לי השבוע שבלעדיי הבוקר טוב שלי הבקרים שלה היו הרבה פחות טובים, זה חימם לי את הלב.
הגעגועים שלי לחברים גוברים. הזמן הארוך של החופש לפני הצבא וזמן "קייטנת גלילות" מראים את סימניהם: התרגלתי מידיי שכל דבר בא בזמן שאני רוצה אותו, ותמיד רציתי דברים. עכשיו אפילו שיחת טלפון קטנה צריכה להיות מחושבת בתוך זמני להגיע ממקום למקום ולהשאיר לעצמי קצת זמן לנוח, או להתקלח, או לפטפט עם האנשים של הקורס. אני מפחדת שאני לא אוכל לשמור לי על "החיים שמחוץ" כי בסופי השבוע אנשים שומרים שבת, או שאני בבית, או שהם בצבא, או הרבה מאוד דברים שמונעים מאיתנו להפגש ולדבר. למשל שרה. אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתי את היפיפיה הזו ודיברתי איתה שיחה הגונה, וכמה שאני מתגעגעת אליה...
ויוגב, שגר מטר ממני אבל אני לא רואה אותו. בטיפשותי.
ואביעד שאותו לא ראיתי מאז המסיבת גיוס שלי ובקושי דיברתי איתו לפני פסח כדי לאחל לו חג שמח.
הרבה אנשים שלא שמעתי מהם הרבה זמן ולא היה לי זמן להשמיע את עצמי אליהם. וואו. הזיכרון בפלאפון כל כך מלא.
אני חושבת שבזה אני מסכמת את כל מה שיש לי לכתוב כרגע. אני מבקשת שמי שרוצה ליצור איתי כל קשר במהלך השבוע כשאני בצבא שישלח הודעה או יתקשר, אני לא אכבה את הפלאפון שלי יותר ואני אחזור אל כולם בהפסקות שיש לי (כי אסור לי לקחת את הפלאפון מחוץ לחדר).
אוהבת אתכם המון,
יאוש. חיילונת שכזו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
