בחלומות האחרונים שלי אנשים כל הזמן מנצלים אותי ומקללים אותי. האנשים בחלומות שלי הם לא אנשים מוכרים או אנשים שנועדו לסמל אנשים בחיי (מלבד חלום אחד שבו זואי כיכבה) וגם האירועים הם לא כאלה שהיו או מסמלים דבר. נראה שתת המודע שלי מנתק את עצמו מהמציאות, דבר שלא אופייני לו כלל, כי חלומותיי תמיד מקנים לי איזו אחיזה מחודשת במציאות ולאחרונה אין בהם כלום.
המכנה המשותף לכולם הם שיש בהם המון מן הסתמיות אבל לקראת סוף החלום יש עקיצות ורוע מצד האנשים שאיתי.
יש לי בעיה גדולה עם הבעת רגשות. אני אוהבת יותר להתפרץ (וכמה חבל שזה לא בבכי) מאשר לומר מה מטריד אותי באופן הנחשי וההדרגתי, מתפתל לתוך התודעה והרעל מתפזר ומכה בהפתעה אחרי זמן מה שזה מחלחל בך. אני לא מסוגלת יותר לאפק את הכעס שלי, אני שונאת שאנשים מודים בזה שאני מדהימה.
אם הייתי כל כך מדהימה לא היו נשארים אדישים אליי, אם הייתי כזו זה לא היה לוקח זמן להבין. כן, אני פאקינג כועסת שאני ספוג, שהייתה בי אי פעם הסבלנות לאהוב מישהו, שאני תמיד מוצאת לעצמי בעייתיות במקום קשר, שאף אחד לא באמת מוכן להתאמץ בשבילי ולעבור איזה מכשול כי מעצם זה שהוא שם יש פה בעיה. נכון, יש בעיה, בוא נפתור ונוריד את המכשול במקום לפנות לאחור ולוותר ככה סתם.
אני שוב עירומה באמצע היער ההוא, כמה זמן שלא הלכנו שם לטיול.
יאוש. שופינג, בבקשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
