דביר ואני נפרדנו אתמול, בטלפון. לא רציתי להפרד ממנו בכלל אבל הרגשתי שמשהו לא הוגן כאן אם אני באמת מצפה שהוא יחכה לי. זה לא צריך להיות ככה בתיכון, הגבר לא צריך לחכות, זה טבעי שהבחורה תחכה לבחור שיחזור מהצבא אבל להיפך זה לא מסתדר. הוא אמר לי שאני הבת אדם הכי מדהימה שהוא אי פעם הכיר וטרח לציין פעמיים שהוא לא אמר את זה לאף אחת או לאף אחד בחייו, אני רציתי באותו רגע לבכות ולהתנצל על הטלפון המרוחק שגורם לזה שאני לא אחבק אותו. שנינו לא הסכמנו להודות במשך רוב זמן השיחה שזהו, אין סיבה טובה למשוך את זה כל עוד הקשר לא יכול להתקדם הלאה, שנינו הבנו שהשיחה הזו לא רחוקה מלבוא.
התגעגעתי אליו כל היום. לא יכולתי שלא לשלוח לו הודעות ולהתקשר לשמוע את הקול שלו, התקשרתי אליו כשהייתי עם דניאל ואני יודעת שזה פגע בו אבל הייתי חייבת לשמוע את דביר. אני צריכה להפסיק אחרי היום לתקשר איתו כל יום, ויהיה לי קשה עם זה, אבל אני פשוט חייבת.
קשר של חודש וקצת שמתוכו שבועיים לא הייתי בירושלים. אני מרגישה שאני מכריחה את עצמי להכנס לדברים שלא מצליחים רק בשביל שיהיו לי עוד ציוני דרך. אני רוצה את דביר, אני עדיין מאמינה שאם אני לא הייתי בצבא כרגע אז דברים היו יכולים להיות מצויינים, אם הייתי נחפזת פחות וסבלנית. אני לא רוצה לאבד איתו קשר, איכפת לי ממנו.
זהו, רק רציתי לעדכן. ואגב, סובבתי את הרגל הדפוקה שלי היום והקרסול שלי התנפח לפי שניים מגודלו הרגיל. שונאת מדרכות לא ישרות עם בורות באספלט...
יאוש. 22:22, אולי גם אתה חושב עליי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
