החיים כפי שהם

אחרי שישבתי והתעדכנתי בכל הפוסטים שנכתבו על ידי האנשים שאני אוהבת בשבועיים האחרונים, יש לי זמן לכתוב אחד משלי.

סיימתי את הטירונות. סיימתי שבועיים וחצי שנראו כמו זמן ארוך הרבה יותר, סיימתי בהצטיינות למרות שלא קיבלתי תעודה. קיבלתי את הציון הכולל הכי גבוה בכל הצוות שלי, הייתי הקשרית של המ"מ במסע סיום טירונות, כל המפקדות הכירו את השם שלי מהיום הראשון של הטירונות בגלל שבלטתי והשתדלתי הכי הרבה להצליח. חברות שלי למחלקה באו אליי בסיום הטירונות ואמרו לי שהן מעריכות כל כך את ההשקעה שלי במחלקה, ובצוות שלי בפרט, ושרואים שאני בת אדם טובה שאיכפת לה מהאנשים סביבה.

רוב הטירונות הייתי חזקה. היו אצלי בצוות הרבה בנות שבכו והיה להן קשה להיות רחוקות מהבית, מהחבר, מהאחים וההורים; אני לא בכיתי בגלל הדברים האלה. אני בכיתי בגלל לחצים שסחבתי מהאזרחות, סיפור גדול ומורכב שלא יכולתי להרפות ממנו, כי הוא הכי נוגע לי בעולם. הייתי אכולת אשמה וכעס, חרטה וסימפתיה לחבר הכי טוב שלי, זה שמרגיש עכשיו. כל הסיפור גרם לי לחשוב עוד עשר פעמים על מה שאני עושה, זה לא נפל עליי משמיים אבל כן היה בזה אלמנט הפתעתי בגלל הפתיחות וחוסר ההכחשה (סוף סוף). מאז התחלתי להרגיש חלשה, שאין לי ציפיות ורצונות ברורים, שהטירונות הזו היא זמן מבוזבז שבו אני מעבירה את כל התרגול והחוויות שאמורות להשאר לכל החיים בחצי אפאתיה, כי בכל זאת רציתי להצליח אבל לא תמיד היה לי את הכוח להתרכז.

היו הרבה פעילויות מרתקות בטירונות, בעיקרן יום המטווחים- אני יריתי בנשק חם כ-40 כדורים, כולם אמיתיים, ביום ובלילה. היו לנו המון תרגולים יבשים לפני, תרגולים שהיו קשים במיוחד בגלל עומסי החום הכבדים וחוסר ההכרות עם הנשק. הכובד, בנוסף לארוך שלו שהקשה על הקצרות מבינינו במיוחד, היו דברים שלא היינו רגילות אליהם ולהחזיק את הנשק ב-60 מעלות למשך 8 דקות רצופות היה סיוט. בסופו של דבר יום המטווחים עבר חלק ומהיר, סיימנו לירות הרבה לפני הזמן שתוכנן לנו, אף אחת לא התייבשה או התעלפה, נתנו לנו ח"ח על ההתנהגות שלנו ביום הזה, המפקדות היו מרוצות.

עצם החזקת הנשק עם מחסנית לא ריקה הייתה קצת מלחיצה בהתחלה. בירי הראשון ישבה ליד כל אחת מאיתנו מפקדת צמודה, ואני קיבלתי את אחת החמודות שהייתה סבלנית איתי וגרמה לכך שלא אפחד מהנשק. יום אחר כך נגשתי אליה ואמרתי לה המון תודה, שבלעדיה אני לא הייתי עושה את זה בביטחון שעשיתי את כל הירי, והיא הסמיקה ואמרה תודה על כך שאמרתי לה.

טקס ההשבעה היה הזוי במיוחד בגלל חוסר ההתארגנות הראויה אליו. הגענו לשדה בוקר לצורך הטקס והוא נערך ברחבת הקבר כשהח' הפלוגתית הקיפה את הקבר משלושת צדדיו שפונים אל הנוף המדהים של בקעת צין. אמרו לנו שיהיה לנו אימון לפני הטקס עצמו, אבל בגלל העומס חום הרס"פ אמרה לכל הסמלים שלנו ש"עכשיו זה הדבר האמיתי, תעבירו הלאה למחלקות שלכן". אחרי "את רצינית?!" די משעשע של הסמלת, התחלנו בטקס. עמוד דום ונוח, להכתיף, להציג ולדגל נשקים, קטעי קריאה: קינת דוד, יזכור לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, "מגש הכסף" של אלתרמן. לא הסבירו לנו למה דווקא בחרו בקטעים האלה, לא ענו לי כששאלתי אחרי הטקס. אחרי שהדגל הונף התורן כולו נפל לכיוון מחלקה שלוש ובאינסטיקנט חייתי כולם רצו אחורה ואף אחת לא נפגעה, המשכנו את הטקס כרגיל. דברי המ"פ נשמעו לא כנים ולא חמים, היא לא זו שצריכה לשאת אותן כי היא לא הייתה כמעט בקשר עם החיילות בפלוגה. כל אחת ניגשת אל המ"מ ומצדיעה, גם עם היד וגם עם ספר התנ"ך על הנשק, לתנ"ך של הצבא יש היום תוכן עניינים- כמה מגוחך... שרים את התקווה בקולות מלאי גאווה, ואולי לא באמת, כי אנחנו לא מבינות את משמעות השירות בצה"ל, כי כרגע זה עוד נראה לנו כמשהו שצריך לשרוד ולא לעשות בכבוד.

סוף שבוע אחרי סיום הטירונות היה מלא בחששות ובלחץ, חוסר יכולת להספיק את כל מה שרוצים. דביר היה אצלי כל השבת ונשארתי איתו בחדר רוב הזמן, ישנו הרבה, שכבנו כל פעם שהתעוררנו, הייתי יבשה וכאב לי, בחיים לא כאב לי ככה בסיטואציות האלה, בחיים לא נשארתי יבשה לכל כך הרבה זמן. הייתה לי הרגשה שאנחנו ביחד בשביל הסקס בלבד, למרות שדיברנו על קשיים ומחלוקות. אמרתי לו שוב שאני אוהבת אותו, נפלט לי, הוא הצטמרר. הוא לא דיבר איתי יותר מידיי מאז, יש לי תחושה שהוא מתחמק ממני. היום יש לו יום הולדת ואנחנו לא מתראים למרות שאני בבית, משהו כאן חשוד. יש לו מבחן ענק במתמטיקה, אני מבינה, אבל אפילו לא לכמה דקות? הרי היה לו שיעור נהיגה היום, אותו הוא לא ביטל, אבל לראות אותי הוא ביטל.

רבתי עם ההורים בשבת על זה שהם לא ראו אותי כמעט למרות שהייתי בבית. אבא רוצה תשומת לב והוא לא מקבל אותה, כאילו הוא היה היחיד שהתגעגע אליי בכל השבועיים שלא הייתי בבית, לא נאה לו שאני רוצה לבלות עם חבר שלי את הסוף שבוע. בכיתי, הוא אמר לי לא לבכות אם הוא מדבר אליי, אני שתקתי וישבתי. לא חשוב, מה שאני לא אומר הוא רק ירגיש נעלב ומעצבן, אני שותקת.

מתפרקת לדניאל בטלפון, לא נחתי בסופ"ש, אני לא יכולה עם זה שאתה אוהב אותי, לא יכולה עם היחס המוזר של דביר אליי, לא יכולה להיות מנותקת כל הזמן ושההורים יכבידו. בוכה, אורזת תיק לשבועיים תוך כדי כי כבר מאוחר ואני צריכה להגיע לגלילות בשמונה בבוקר, היה כבר עשר וחצי בלילה לפחות ועוד לא סיימתי לארגן תיק ולהתקלח, לא יכולתי באמת לארגן אותו כשהתפרקתי. הלכתי לישון בחצות, קמתי ברבע לחמש.

הגעתי לסינמה סיטי ודניאל ליווה אותי עד לכניסה לגלילות. אסור להתחבק, השילוב הראוי, כואב לי לראות אותו ואותי רוצים לתת חיבוק מוחץ ואוהב, אנחנו שם תמיד אחד בשביל השנייה ולהיפך.

מגיעה ליחידת המעבר קצת לפני הזמן רק בשביל לגלות שאין להם מה לעשות איתנו עד 11. כולם רצים החוצה מהחדר והתיק שלי נשפך על הרצפה, אוספת הכל פנימה. יוצאת החוצה ומגלה שהפלאפון שלי לא בתיק. חיפשתי אותו קצת בהיסטריה, כולם מדברים וגם אני צריכה (רוצה) לדבר, הוא לא בחדר ואף אחד לא הביא אותו לקצין בחלון. הולכים לשקלית בבאסה, הלך המכשיר, אף אחד לא ראה או שמע או כלום. מתקשרת לאמא ממישהי אחרת ומודיעה שהלך לאיבוד, אחרי 40 דקות בערך היא מתקשרת חזרה לפלאפון ההוא ואומרת לי שמישהו התקשר אליה משלי, לגשת לרחבת המסדרים ולקחת. נושמת לרווחה... אני תלויה במכשיר הזה, נורא ואיום. אחרי בוקר זוועה אנחנו מגלים שהקורס מתחיל רק ב-13 לאפריל ועד אז עלינו למלא טופס טיולים שכולל ראיונות, חתימות וכו' ע"י הגעה יומית לגלילות וברגע שנסיים חייבים לקחת רגילה, זאת אומרת, זמן בבית על חשבון ימי החופש שלי. בא לי בטוב, רק יום אחד קוטע את רצף החופשה וזה כנס הסברה על התפקיד והכרות עם כל המפקדים ביום חמישי. מחר היום האחרון למילוי טופס הטיולים, יום רביעי אני בבית...

היומיים האחרונים בגלילות עברו ממש בכיף. אנחנו יושבים בנחת ועושים מעט מאוד, מתחילים להכיר את כל החברים קצת יותר לעומק וגם השלישים מאוד נחמדים אלינו ומנומסים. הבדל ענק מהיחס בטירונות, גם מהקורסים בבה"ד (ראינו את כל החברים שלנו מהטירונות צועדים לחדר אוכל, שותקים בשלישיות עם מבט "אוי ווי" על הפנים. חבל).

סיפרתי הרבה, אני חושבת. אני מתגעגעת לרוזי, וליונתן. הייתה לי שיחה טובה עם אלה בטירונות, שיחה כל כך משמעותית בשבילי רק בגלל הגישה הטובה שהייתה בה, הוא החדיר בי מוטיבציה. לווא דווקא לשירות עצמו, אלא להנאה שיכולה לנבוע ממנו. אפיק ברגילה, אני מתה לראות אותו בקרוב, אולי ברביעי בשעות היום? הוא מגיב בכל הבלוגים, מתי הייתה הפעם האחרונה שהוא הגיב בבלוגים אני לא זוכרת. טוב לי להיות עכשיו בבית מול המחשב, חבל לי שלא יכולתי לשבת ולכתוב כאן במהלך הטירונות, פספסתי הרבה מהתחושות שהיו לי שם עכשיו, זה לא יהיה אותו הדבר.

שיהיה לכולנו שבוע נעים ומוצלח, רק טוב...

יאוש. המדים שלי קצת פחות צעירים עכשיו.