היומיים הראשונים של הטירונות היו עמוסי חוויות ורגשות, אך לצערי אני עייפה מידיי בכדי לספר על כולם. הדברים שהטרידו אותי היו בעיקר חוסר היכולת לפנייה אנושית אל המפקדים (או כמו שאמרה לי אחת המ"כיות שלי: "בצבא אין סליחה, תודה ובבקשה! יש הקשב המפקדת, כן המפקדת, לא המפקדת. ברור?!"). אחת המפקדות שלי הרגישה לא טוב והיה לי אסור לפנות אליה ולשאול לשלומה, כל מי שמכיר אותי יודע שזה לא מטבעי להתעלם במצבים כאלו אז פניתי אל אחת המפקדות האחרות בטענה שהיא נראית לא טוב. אותה מפקדת אמרה לי שזה לא ענייני ושאני אחזור למחלקה, אם זו לא אחת מבנות הפלוגה שלי אין לי מה לשאול לשלומה או לדאוג לה. קשה לי לקבל את זה, כל החיים שלי חינכו אותי לדאגה לזולת מבלי לחשב את קרבתי אליו ברגעי מצוקה ופתאום זה אסור.
דניאל אמר לי לפני שהתגייסתי שאם אני יכולה להשאר חזקה ולעזור לשאר הבנות שאיתי, שכך אעשה. אמרתי לעצמי באוטובוס בדרך מבסיס מיטב לבסיס הטירונים שאני לא דואגת, המפקדים יכעסו ואנחנו נהיה רחוקים מכל המוכרים לנו, אין מה לעשות חוץ מלהיות שם אחת בשביל השנייה. החלטתי שאשמור על אופטימיות קודם כל בשביל עצמי ואח"כ בשביל לעודד את הבנות סביבי שהתקשו (והיו כמה כאלה), והייתי עצמי הקופצנית והשמחה, עצמי שלא הייתי כבר הרבה זמן. היו לי גם כמה רגעי משבר תוך כדי צעידה ממקום למקום בבסיס, רציתי לבכות רק קצת כדי להפיג את המרחק אבל בסופו של דבר לא בכיתי. לא רציתי לקבל ריתוק לבסיס, לא רציתי שבנות המחלקה שלי יראו שאני לא לוקחת את הכל בסדר כפי שאני מנסה להציג את עצמי. לא בכיתי, גם בטלפון לא בכיתי לאף אחד למרות שאמא בכתה קצת כשהתקשרתי נורא מאוחר ביום רביעי. ואין לי מה להגיד חוץ מ'זה בסדר, זו מציאות'. והאמת שזה לא נורא כמו שתיארתי לעצמי.
האוכל בבסיס לא נורא. אני אוכלת מעט כי אני רעבה מעט, יש יותר דברים שמטרידים את מחשבותיי מאשר האוכל. רוב הבנות לא מסכימות לאכול וקונות נשנושים בשק"לית (השק"מ), אני רק עצובה על זה שאין לנו מים זמינים בכל איזור בבסיס, אני מסיימת את המימיות שלי מהר מאוד.
אני חושבת שבינתיים אני חיילת טובה. אני משתדלת ולא מקטינה ראש, אם מבקשים מתנדבים אני מוכנה להתנדב, אם צריכים עזרה עם סידור התיקים או התארגנות למשימות אני עוזרת, אם מבקשים השכמה בצוותים אחרים אני מתעוררת כמה דקות מוקדם יותר ומשכימה. אני מנסה להיות חברה טובה ופקודה טובה, להביט בעיניים כשאני מדברת עם אנשים, לדאוג שאנשים לא ילכלכו על המפקדות כי הן בנות בדיוק כמונו ולא נושאות בתוכן רוע אמיתי. שאלו אותי אם אני מנסה להיות חניכה מצטיינת בטירונות בתוך המחלקה ואמרתי שאני רק רוצה לעשות את הכל באופן הכי טוב, בלי קשר לפרסים ועיטורים כאלה ואחרים.
אם יש חוויה שמאוד אהבתי זהו הביקור אצל הרופא בנוגע לפרופיל. מאחר והפרופיל שלי הוא נמוך כתוצאה מחבלות ופגיעות, המפקדות שלחו אותי לבדיקה על מנת לברר אם אני זקוקה להקלות. הרופא היה מאוד נחמד ואווירת הלחץ והכבוד לעליונים ממך בדרגות השתנתה בדקות מהרגע שנכנסנו למרפאה. אחת המפקדות קראה לנו בשמות ולא 'החיילת X', יכולנו לצחוק ולדבר לא בלחש, שמענו מוסיקה כשהמתנו מחוץ לחדר הבדיקה. ראינו את המפקדות מתנהגות באופן טבעי, מחייכות, מדברות עם שמוליק החייל הג'ינג'י המקסים של חר"פ. היה נעים להרגיש שחזרנו, אפילו אם רק קצת, לאזרחות.
הבוקר השתחררנו מוקדם מהבסיס והגעתי לירושלים ב-9:30 ונפגשתי עם דביר. לראות אותו יורד מהאוטובוס כבר הוריד מליבי נטל ענק, התגעגעתי, רציתי לחבק אותו חזק וקרוב, רציתי ללכת איתו אליי הבייתה ושנשכב. במקום זה הלכנו להאכיל אותי, המותק סחב לי את הקידבג הצבאי בזמן שאני סחבתי את התיק האישי. הצעתי שנלך לגן סאקר והוא אמר שלא, רחוק לו, ובסופו של דבר הלכנו מרחק ארוך פי שניים מבלי לשים הרבה לב. היה לנו טוב ביחד ולכמה דקות האחרונות הצטרף אלינו איתן, החבר הכי טוב של דביר, והוא בחור נחמד ומגניב, ובסוף נאלצתי אני לנסוע הבייתה באוטובוס מלא עם שני התיקים הגדולים. כמעט הורדתי למישהי רגל, לא נעים. בשבוע הבא נדאג לארגן את התיק כך שהוא לא יהיה מבולגן ושמנמן.
ביום ראשון אני חוזרת לבסיס ואסגור את השבת. 13 יום בבסיס, 12 מתוכם עם נשק, אני לא רוצה לקבל נשק ארוך אבל לא מגיעות לי הקלות בגלל הגובה, בצו ראשון נרשמו לי 151 ס"מ ונשק מקוצר מקבלים רק מתחת למטר וחמישים.
מחר בערב אסע למסיבה של זואי עם יוגב. יהיה כל כך כיף במסיבה, אנשים טובים, בירה, וזואי שמחה. לא אראה את דביר כנראה במוצ"ש, לא הספקתי לדבר איתו לפני כניסת שבת ועצוב לי מזה טיפה, אבל אני אדבר איתו בכל יום בשבועיים הקרובים ואשתדל לקצר את המקלחות שלי על מנת שישאר יותר זמן משעת הט"ש לשיחות טלפון. אני מתגעגעת לדניאל ושומעת בשיחות הטלפון שלנו שגם הוא מתגעגע אליי. אם הוא ענה לשיחה ממני בשמונה ומשהו בבוקר יום שישי זה אומר משהו...
ועכשיו אני עייפה וזקוקה למקלחת. אלך לישון מוקדם הערב על מנת שאהיה רעננה למחר.
לילה טוב ושבת שלום לכולם,
יאוש. Diamonds are a private's best friend.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
