השיר המוכר מתנגן ברקע באיטיות מכבידה והחדר מלא הכאב מתמלא במילותיו על הקיר. המסך נפתח מול העיניים ומגלה את מהלך העינויים לפרטיו, שואב אותך פנימה להיות הדוקר והנדקר בו זמנית. האקסטזה של הכאב וגרימתו כמעט גרמה לי להתעלף מרוב אושר, הייתי מגורה ורציתי סיפוק. הוא עמד מעבר לדלת, הרחתי אותו, הרגשתי את קצות האצבעות שלו מתופפות עליה, את השריטות שלי על עורו מהאירוע של אמש. טעם הדם שנזל מהמסך היה מתכתי מתמיד וחסר מרקם, לא יודעת אם מהלו אותו במלח או במיצים אחרים אבל הוא הרגיש שלי, והוא ממשיך לתופף בעדינות הזו ששמורה להתפקעות עצביי.
אני צועקת שייכנס והוא מהנהן בראשו מבחוץ, הידיים והרגליים נעטפים בבטון ומושכים אותי לרצפה. הדלת לא תפתח, שיפרוץ אותה, הפה שלי נסתם. מישהו מציץ דרך חור המנעול, זה לא הוא, רעש מסור מתחיל להשמע במקביל לשיר ואני עוצמת עיניים רק כדי לגלות שתפרים שמרו את עפעפיי פתוחים. חוט אחרי חוט ניתק ברעש מבחיל וריח מענג חודר לתוך החניכיים (או שזה היה הפוך?), אני אוהבת אותך ומלקקת את שפתיי בהנאה. הגוף נמלא חורים ושיפודים חוצים אותו לכל רוחבו, עדיין מציצים במנעול, רעש מבחוץ. נפסק המסור, השיר נגמר. נשברה כוס והעפעפיים נחתמים שוב, כאב חד מופיע בצידיי הגוף ובחזה והפנים מאדימות. קול זר אומר "פה גדול" ואני שבה למלאכה שכבר שכחתי איך עושים אותה, הכאב מתפשט וגם אני מופשטת (כמה שאני שונאת להיות עירומה) ואתה?! שם, עומד כאילו כלום. תגיד לי איך קוראים לו, לבוחן שלי, תגיד לו שלא כואב לי כשאתה כאן, שיבקש שתצא אלא אם באת להחליף את מקומו.
נמנומים לא עושים לי טוב.
יאוש. מבזקים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
