החיים כפי שהם

משהו החליט לזמן לי את כל האנשים מהעבר בשבוע אחד. זה התחיל במייל שקיבלתי משי (שלאחר מכן שמעתי ממישהו שזה הוגדר בבלוג שלו כדבר מטורף שהוא חושש מתגובותיו) ביום שני בערב, אייל ניסה להתקשר אליי כל יום רביעי, פט שלח לי הודעות היום. הכל פתאום חוזר ומנסה לבלבל אותי אבל אני עדיין יודעת לומר לא. צחקתי עם זואי היום ואמרתי שאני סוגרת תקופה ושלא האמנתי עד עכשיו שקיים דבר כזה- Closure.

התיישבתי סוף סוף לכתוב את המייל תגובה, עניתי לבסוף לאייל באדישות מה וחוסר סבלנות לשיחה וניתקתי דיי מהר, אמרתי לפט שהוא מטורף אם הוא חושב שאני אבוא אליו שוב (אחרי ששיקרתי שיש לי מישהו, אבל גיליתי שגם ככה הוא לא מרפה. הוא הזמין אותי לבוא ושנשמור את זה בסוד... נו באמת. ועוד שהוא יוצא עם מישהי!). האם אני נפטרת מהזיכרונות שליוו אותי כל כך הרבה זמן? אני רק מגלה שהרצונות שלי התהפכו בקיצוניות כזו, זה בריא לי. אני מרוצה מזה שאני אומרת לא לאנשים שלא יכולתי פעם לעמוד מול בקשות שלהם.

וחוץ מזה? ולאדי לא עונה לי לטלפון ואני מניחה שזה מחשש שאני אקרא לו בשמות לא יפים ואתן לו הרצאה של "מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?!". אני רוצה לתכנן מסיבת גיוס ל-6 במרץ ולכן אני צריכה לדאוג להמון מעגלים חברתיים מוכרים ולמצוא איזה כישוף שיגרום לחלקם לפחות להתחבר. להחליט מה אני רוצה לבשל ולאפות לאירוע (וזה לבד ייקח לי שבוע), לדאוג להורים לנופש כדי שהם יעזבו ליומיים-שלושה (ואני עדיין לא מאמינה שאמא הסכימה לקיים את המסיבה בבית... היא רק ביקשה שמישהו יישאר לישון איתי ושמחה לשמוע שנידבתי את דניאל למשימה P: ). האנרגיות שלי עדיין גבוהות מאתמול והן רק יעשו לי טוב.

שתהיה לכולם שבת נהדרת,

יאוש. מחכה כבר שרוזי תחזור.