החיים כפי שהם

כבר שבוע שאני מבלבלת לכולם בשכל על כך שהיום הוא היום האחרון שלי בעבודה. רציתי שתהיה מסיבה נחמדה, אבל באמת שלא ציפיתי למה שהיה היום.

כבר מאתמול התחלתי להרגיש את עצב העזיבה שלי, קשה לי להתרחק מכל החבר'ה שהיו איתי כמעט כל יום בחמשת החודשים האחרונים, והדיבורים על זה לא פסקו כי אשר כל פעם ניסה לעורר בי רגשות אשם על כך שאני עוזבת. אתמול היה לחן (הבחורה הכי מתוקה בעולם בערך) יום הולדת, ואני דאגתי שיהיו כל מיני שטויות של יום הולדת בגן: בלונים, כאלה שעושים רעש של מסיבה ונראים כמו לשון של זיקית, זיקוקים קטנים ונרות בצורת ליצן ברוח חודש אדר שבא עלינו לטובה. אז אחרי ששרנו יום הולדת ואכלנו טים טם עם צ'אי ורדים, חן הודיעה שהיא לא תגיע למסיבת הפרידה שלי ולכן היא הביאה לי משהו קטן עכשיו שיהיה לי לכיף. היא הביאה לי קקטוס קטן ומתוק (שעכשיו נקרא על שמה) ומכתב מרגש, והיא הייתה כה מקסימה ואני ממש התרגשתי.

אחרי העבודה אתמול נסעתי לקניון על מנת לקנות ספלים לכל מי שעבד איתי וצבעי טוליפ, והכנתי לכל אחד ספל אישי וכתבתי מכתב קטן לכל אחד ואחת בצירוף תיון שהם אוהבים (כי אני הייתי ספקית התה של העבודה ולכן אני יודעת מה כל אחד אוהב במיוחד). ישבתי עד אחת בלילה בשביל לסיים את הכל והתפללתי שהצבע יתייבש עד הבוקר, אחרת אני אדפוק את הראש בקיר על איך להביא את זה לא עטוף ושלא הכל יימרח P:

הבוקר קמתי מוקדם על מנת להספיק לאפות בראוניס טעימים לקינוח של ארוחת הצהריים, עטפתי את כל הכוסות (בעזרתה האדיבה של אמא כמובן) ונסענו לעבודה. כשהגענו אמא עזרה לי להוריד את כל הדברים עד לחדר והכירה סוף סוף את כל החברים שאני מדברת עליהם Non stop כבר חודשים (ואשר אמר שאמא שלי ממש מתוקה. לא יכולתי שלא להסכים...), והתחלנו לעבוד.

היום הופתעתי לגלות שלמרות הגשם והקור הנוראיים שיש בירושלים היום, כמעט כולם הגיעו לעבודה והביאו כיבוד כזה או אחר בשביל מסיבת הפרידה. באמצע היום אשר שלח אותי לקנות בירות במכולת למעלה, אז לקחתי איתי את אלון (מדריך ה-Segway, בחור ממש חמוד) על מנת שיסחב את כל השקיות למטה, כי היה כבד ו... הייתה לי הזכות להתפנק בתור בחורה שעוזבת. אז זכיתי גם להפרד מאלון לבד, רחוק מכל שאר המשוגעים שאיתי, וכשחזרנו למטה הכנת הסלט של ארוחת הצהריים הייתה בשיאה ורק חיכיתי לאכול, כי הייתי רעבה. אשר ואני התחלנו לארגן את השולחן הגדול עם מפה וצלחות וכו', ופתאום מגיע אלי שוקרון הארכיאולוג, שהייתי בטוחה שלא יגיע, עם בקבוק יין שהוא חייב לנו מה"על האש" שאירגנו לפני חודש ועוגה. ממש התרגשתי לראות שהוא בא, כי בתאכלס הוא לא קשור אלינו יותר מידיי בתור עובדים שלו, אבל איכשהו תמיד הרגשתי שיש לי יותר שיחה איתו מאשר החברים האחרים. התיישבנו כולנו לשולחן שהיה ערוך בכל טוב (המוני בקבוקי בירה, 4 בקבוקי יין, עוגות ועוגיות תוצרת בית, וכמובן סלט הירקות הטעים שאגם הכינה) ואלי התחיל לשאת דברים לרגל עזיבתי, שהייתי אחת העובדות החרוצות שהגיעו לסינונים, שהתמדתי להגיע גם בתנאי מזג האוויר הקשים ושתמיד דאגתי לאווירה טובה, ושמצאתי ביום השני לעבודה את אחת המציאת החשובות בסינונים (חותם עם כיתוב בכתב עברי קדום) ושהחותם יופיע במסגרת מאמר שמפרסמים בעיתון ארכיאולוגי חשוב. היה לי כל כך כיף לשמוע את הדברים האלה שנאמרו מכל הלב, הסמקתי בטירוף וכולנו הרמנו כוסית לחיים. זללנו כמו מטורפים ואז הבאתי את הכוסות מהחדר והתחלתי לחלק אותן לכולם ואמרתי שהיה לי נפלא להיות בחברתם של האנשים האלה בכל התקופה הזו ושלמרות שאשר אמר לי לא להגזים בעזיבה שלי- לא יכולתי להתאפק. כולם נורא שמחו על הכוסות ואמרו שזו מתנה כל כך מקסימה ושימושית ואז גיליתי שגם לי הביאו מתנות! כל כך משעשע, קיבלתי דיסק מיוסף שהוא וחברים שלו הקליטו מזמן עם הקדשה כל כך יפה, הניה (זקנת השבט שלנו) כתבה לי ברכה יפה ונתנה לי גם דיסק עם זמירות שמנוגנות בחליל. החיוך הענק שהיה על פניי לא ירד למשך שאר היום, היה פשוט כיף! ישבנו וניגנו בגיטרה עם קולות הגשם השוטף סביבנו, הייתה אווירה טובה ורגועה וכולם נהנו. בסופו של יום קיפלנו את כל הדברים באוהל וישבנו בחדר הקטן על כוס תה והשאריות של העוגיות והעברנו צחוקים על כל התקופה שהייתי בסינונים. צ'יקו לא הפסיק להזכיר את הקרע במכנסיים שלי (ובאמת שזה היה קטע מצחיק, אבל כמה אפשר?!) ושרנו את המגפיים של ברוך בשביל אשר. אז היו חיבוקים, והיה לי עצוב (ממש התאמצתי לא לבכות) אבל אני יודעת שאני אשאר עם כמה מהאנשים שם בקשר ושכמו כל תקופה- גם זו הייתה צריכה להגמר. ולמרות שאנשי הסינון ביער השלום בירושלים לא קוראים פה, אני רוצה להגיד שאני באמת באמת אוהבת אותם ושהם היו כמו משפחה בשבילי.

חלמתי שהוא מזיין מישהי אחרת מולי ומבקש ממני חוות דעת. הוא שאל האם היא נראית שהיא נהנית, האם כואב לה, האם היא רוצה אותו. "ומה עם אהבה?" שאלתי, באופן טיפשי למדיי בידיעה שהתשובה תהיה "זה לא משנה". אז אחרי שעניתי לו שהיא נראית לי אטומה (רק בשביל להרגיז), התחלתי לשאול אותו. "האם אתה מסוגל להביט בה כשאתה מזיין אותה מולי? אולי תפנה את המבט שלך ותגיד בעצמך מה היא מרגישה..." -"אבל אז אני לא אוכל לראות איך את מרגישה יקירתי". הוא מחייך, אני לא. "אבל זה לא העניין" אמרתי, "זה לא מה שמעניין אותך בכלל. אם זה היה מעניין אותך לא היית מעמיד אותי מולכם". כשעל פרצופו היה מבט של הלם מעורב בחיוך סמוי, הוא הגביר את הקצב והיא השמיעה אנחות עמוקות וקצרות. הוא אפילו לא התנשף, רק הביט בפנים המאוכזבות שלי ששנאו אותו כל כך על זה שהוא חשב שאני לא יודעת שהמטרה היא לא שאקנא. היא מתחילה להתכדר תחתיו והוא ממשיך להביט בי, אני מזילה כמה דמעות מבלי להוריד את העיניים שלי ממנו. פרצופו נמלא רחמים פתאום, וכשהיא גומרת הוא מיד יוצא, זורק עליה סדין ובא אליי, עומד מולי רפוי כולו, מנסה לעטוף אותי בחיבוק ואני הודפת אותו. "אני לא רוצה שתתקרב אליי יותר בחיים. אתה לא נקרא אוהב, ובקרוב גם לא אהוב". -"אני מתבייש", ואני עונה "אתה זוכר שאין בך בושה". "את שונאת אותי, אני מרגיש את זה". -"אתה מרגיש אותי יקירי. טוב מאוד, שכך יישאר. תחזור אליה, היא רוצה עוד סיבוב". ופתאום אני עירומה מתחת לסדין הלבן והוא מעליי, מסתכל עליי, מסתכל בי.

יאוש. אין תחושה יותר טובה מאשר לדעת שאתה אהוב.