החיים כפי שהם

זהו הפוסט ה-701 של הבלוג הזה שהיה אמור להכתב ביום רביעי, ובזכות הזמן שעבר מאז הפוסט נכתב עכשיו בבלוג שיש לו מנוי פרו. כן, קיבלתי מנוי פרו בעקבות המבצע "חבר מביא חבר" מבת קומונה של אורן (מליד"ה) והסכמתי לקבל אותו רק בגלל שיוגב ביקש שאעביר את המנוי לדש. את זה עשיתי ברגע שהבנתי שדף העריכה של הבלוג אינו כעצמו ולא יחזור לכך שוב ולכן- תתחדשי דש.

אין לי שום רצון לשנות את הבלוג או להתמכר (לטענת זואי) לחלק מהמאפיינים שנוספים עם המינוי החדש. אני מאמינה שזה מיותר לי כי אני לא רוצה שהבלוג יהפוך לפרטי, לא ממש איכפת לי אם אנשים קוראים אצלי או לא ולכן הסטטיסטיקות והדרכים המוזרות בגוגל שדרכם מגיעים אליי אנשים לא רלוונטיות, ואני אוהבת את העיצוב של הבלוג. אה, ואין שום צורך בלהוסיף סמיילים של ישראבלוג לאמצע הפוסט. אני לא אוהבת אותם במיוחד.

הדבר היחיד שבגללו רציתי פרו פעם הייתה האפשרות לחסום תגובות לפוסט, אבל גם זה עבר.

(הקטע נכתב ביום רביעי והמשך כתיבתו הופרה בעקבות בקשות בלתי פוסקות של אמא שארד מהמחשב. אני הרשיתי לעצמי להמשיך אותו מאוחר יותר ולכן הנוסח של "היום, אתמול" וכו' נוגע ליום רביעי)

רגע שלווה של היום: רטובות, מלאות בוץ ומתות לכירבול ישבנו החתולה ואני מול החבית שבה בערה אש מדורתית ומחממת תחת גג הפח העקום שהתקינו לנו בעבודה (כדי "למנוע" כניסת גשם שירטיב את האדמה שאנחנו מסננים. אה כן, וגם כדי שאנחנו "לא נרטב"). החתולונת המסכנה נפלה לשלולית בבוקר והייתה ספוגה במים ואני (כמו אמא טובה) לקחתי אותה לידיי והושבתי אותה בחיקי כדי שתתחמם. לא עברו שלוש דקות והיא כבר נרדמה בשלווה, המשכתי ללטף אותה עוד קצת עד שהייתי צריכה לחזור לעבודה והעברתי אותה בעדינות לכסא שהנחתי לא רחוק מהאש. גם עליו היא נרדמה מהר עם מבט חתולי ומסופק.

החורף החל בשבילי באופן טוב מאוד. אתמול התעוררתי בביתה של זואי אחרי בילוי לילי מהנה ומשעשע ואחרי שהיא קמה אל המחשב היא ביקשה ממני לפתוח את החלון, לאוורר את החדר. ממש כשפתחתי אותו הגיע משב רוח קריר שנשא ריח של גשם קל ועצים רטובים, ריח שמילא את הנחיריים ועורר בי שמחה בלתי נשלטת עד שקיפצתי על המיטה של זואי ובקריאה ילדותית הכרזתי על בוא החורף. התחושה הנפלאה של סוף הדביקות והחום והגעת הריחות המרעננים של האדמה הרטובה, אנשי מטריות צצים בכל מקום, קרמבו, רעש של טפטופים על החלון, שמיכות פוך וגרביים פרוותיים; הכל מתחבר אצלי לשלווה.

בנוסף, הימים האחרונים נשאו איתם הרבה אנשים שאני אוהבת וזכיתי להקדיש לכל אחד מהם זמן, משהו שחסר לי בתקופה האחרונה.

(חזרנו להיום)

ובכן, אני צריכה ללכת ולהכין ארוחת בוקר לי ולאחי היקר ואז אני נוסעת עם ההורים לסופ"ש בצפון שאורגן בדקה ה-90. האמת, רציתי שהם יסעו לבד, אבל אמא ופולניותה לא אפשרה לי לממש את התוכנית. לעזאזל.

שתהיה שבת שלום לכולם,

יאוש.