החיים כפי שהם

מצב הרוח שלי רק נהיה פחות טוב מיום חמישי. החלטתי שזה היום שבו אני אוציא את כל העצבים שלי והמחשבות השליליות, ניסיתי כמה שפחות להראות את זה בעבודה ע"י ישיבה מאופקת וריכוז בנפות שסיננתי אבל היה איזהשהו שלב ביום שבו הלכתי לשבת לבד בשמש עם החתולה שלי (ובכן, היא לא באמת שלי. היא החתולה שמסתובבת במקום שאנחנו עובדים בו שנקשרה אליי ואני אליה ורוב היום היא יושבת לידי ומתפנקת בליטופים) ודיברתי אליה כי לא רציתי להרגיש לבד. ניסיתי ללא הצלחה למחוק מחשבות מהראש, ניסיתי לגרום לעצמי לכעוס ולהבין עד כמה טיפשה הייתי בזמנים מסויימים, אבל הכל נפסק בניסיונות.

מאוחר יותר באותו היום יצאנו לסיור בחפירות בעיר דוד, צ'ופר על זה שהיו לנו הרבה מציאות בסינונים בחודש האחרון (הרוב נמצאו ע"י האנשים החדשים, למרבה ההפתעה). הסיור עצמו היה כל כך מעניין והכניסו אותנו למקומות שרק החופרים מורשים להכנס אליהם. ראינו כמה מהמציאות שחפרו שם, מאיפה יצאו כל הדברים שאנחנו מצאנו לאחרונה, רחוב שמצאו במקרה בחפירה ליד ברכת השילוח ועוד דברים מגניבים אחרים. דיברנו קצת עם החופרים שהיו ממש נחמדים ובסוף הסיור התפצלנו לשתי קבוצות: חבורת הנוסעים באוטו עד לעיר העתיקה וחבורת ההולכים ברגל (הפראיירים שנמניתי ביניהם). יום חמישי הסתיים במקלחת ארוכה, שיחה טובה עם זואי, שיחה קצרצרה עם עדי ונסיונות לתפוס את דניאל. אין תשובה. הלכתי לישון ב-9 וחצי.

ביום שישי התעוררתי למשמע כוס מתנפצת, טלפון, טריקת דלתות של ארונות מטבח והתעטשויות של אמא. 6:35, אני קמה מהמיטה רק שעה מאוחר יותר בגלל שאני לא מסוגלת להתנתק מהחום בין השמיכות. קמתי בעצלתיים ותוך 10 דקות כבר הייתי מוכנה לצאת עם אמא לסופרמרקט, וכשהגענו לתלפיות? "אני רוצה שנלך קודם לחפש חלון, טוב? זה לא ייקח הרבה זמן..." אהה. לא הרבה זמן. 3 שעות בחיפוש אחר חלון, ועוד שעה בחיפוש אחר חולצות לאמא וחולצות עבודה בשבילי. יצאתי מורווחת, קניתי את זוג העגילים שקניתי לפני מסיבת יום ההולדת מחדש.

ערכנו קניות, מעט מהרגיל (פעם לא היה שבוע שבו המקרר שלנו נסגר בקלות בימי שישי, ואתמול הוא היה חצי ריק אחרי שחזרנו מקניות) וכשחזרנו הבייתה חיכתה לנו הפתעה נחמדה- המצלמה הדיגיטלית החדשה שאבא קנה לנו הגיעה. לא זכיתי עדיין לנסות אותה, אבל בהזדמנות אקח אותה איתי לסיבוב :)

אחרי מנוחה קצרה אמרתי לאמא "בא לך לבוא איתי לקניון כדי לקנות אייפוד חדש?", אם כבר היינו ברוח של החזרי אבידות מהפריצה, למה לא ללכת על זה עד הסוף? אז קניתי אייפוד חדש, כסוף (כי לא היה יותר שחור), 80 ג'יגה. המון מקום, אפילו יותר מידיי, אבל זה בא עם התקן שמאפשר לחבר את האייפוד לאוטו, וחשבתי שזה יתרון מכובד. בדיוק נגמר המלאי של ההתקנים לאוטו, הם יתקשרו אליי כשיהיה ("בסדר").

חזרנו הבייתה והעברתי את הזמן עד שהגיע הזמן למקלחת והתארגנות לקראת מסיבת תחילת טר"צ של ליאור ונעה, חברים שלי מליד"ה. ניסיתי להתקשר שוב לדניאל ואין עונה, והתחלתי לדאוג אבל אסרתי על עצמי להתעסק בזה יותר מידיי. נפגשתי עם יוגב ונסענו יחד לבית של ליאור, שם כמה חברים כבר התאגדו והתחילו בשתייה. היו שם שני שולחנות מלאים במשקאות אלכוהוליים מכל מיני סוגים, מינים וצבעים וכמה משקאות קלים, מלח ולימון שיעזרו להוריד את הכל. ניגשתי ולקחתי לעצמי בקבוק בירה אחד וידעתי שאסתפק בזה, ליאור השוויץ עם החותמת החדשה שלו והחתים אותנו בכתובת 'ליאור קלעי סודי ביותר (אבל ממש)' כמו בכניסה למסיבות בתשלום. כולנו מצאנו את זה לחמוד ומשעשע, והמשכנו בערב שירה מטורף של שירי הבנות נחמה, אהוד בנאי ועוד כמה.

הגיעו מלא אנשים שלא ראיתי כבר חודשים ארוכים, אור פרונט המתוק מכולם ישב איתי בחלק נכבד מהערב ודיברנו על כל מיני שטויות ו"אז מה קורה איתך עכשיו?", אורן הסתפר מה שהכניס את כולם להלם מטורף וליאור הודה שבהתחלה הוא לא זיהה אותו כשפתח את הדלת. מיכאל וחברה שלו הגיעו עם התינוקת שלהם למסיבה מלאת אלכוהול וסיגריות. יוגב ואני היינו המומים to say the least, בייחוד כשבסלון ישבו אנשים וניגנו מוסיקה קלאסית בפסנתר כשהסובבים אותם שרים את התפקידים של הכלים האחרים ובחצר חברתו של מיכאל היניקה. אין מה לומר, זו הייתה מסיבה הזויה, אבל אני כבר רגילה למצבים כאלה בקרב חברי ליד"ה לשעבר. ג'ניפר גם הגיעה למסיבה קצת לפני שהלכתי, הייתי בהלם לראות אותה. היא נראתה טוב, הרבה יותר מרוכזת ומסודרת, היא הייתה יפיפיה והרגשתי מאוד נבוכה בסביבתה. יש לי בעיה קריטית בהנחת משקעים רגשיים מהעבר ומאוד רציתי לדבר איתה רחוק מהאנשים ומהרעש אבל ידעתי שזה לא יהיה כל כך חכם. בערך ב-1 וחצי אני כבר נשברתי מהאווירה וביקשתי מיוגב שנלך. הרגשתי שהרסתי לו קצת את הערב, בייחוד בגלל שאפי הגיעה קצת לפני ג'ניפר וראו על יוגב שהוא רוצה קצת זמן בחברתה לפני שנלך.

הבוקר קמתי בציפיה למלא את האייפוד החדש בשירים ושמחר סוף סוף אוכל לקחת אותו לעבודה ולהעביר את הזמן בכיף ולא להשתגע בגלל כל שיחות הטלפון של האנשים סביבי. הורדתי את ה-Install של העדכון האחרון של itunes מאחר והגירסא שיש לי על המחשב ישנה מידיי ונתקעתי. מסתבר שהתוכנה זקוקה גם לגירסא כלשהי של Quick Time ושהמחשב שלי בכישרון רב מחק את קבצי ההתקנה של הגירסא שיש לנו ולכן לא ניתן לבצע מחיקה/עידכון של המוצר שקיים על המחשב. אי אפשר להפעיל את itunes החדש בלעדיו, אי אפשר להעביר שירים לאייפוד החדש בלי itunes החדש, אין אייפוד יעיל בבית. לעזאזל, כל כך התרגשתי מזה שניידות המוסיקה שלי לא תהיה clumsy יותר, הדיסקמן שלי עומד על סף שביקה ולא כל כך נוח להחליף דיסקים בעבודה כי הידיים תמיד מלאות בוץ ולכלוך.

לכן מצב הרוח שלי הוא לא משהו. שיטחי מצידי, מה לעשות, אבל הייתי זקוקה לאיזהשהו זרם אנרגיה. עבדתי כל השבוע מלבד יום ראשון, ובכל ערב גם הייתי עסוקה במשהו, כנראה שפשוט רציתי נסיעות נעימות יותר.

אני אראה את שרה הערב אחרי שהמון זמן לא נפגשנו לבדנו. אמרתי לה שאני רוצה לדבר, אני מרגישה שאנחנו פספסנו כל כך הרבה לאחרונה והשלמת פערים תעשה לנו רק טוב. דניאל עדיין לא עונה לי, אני כבר לא מודאגת כל כך כי יונתן אמר לי שרוב הסיכויים שהוא עשה שבת בבסיס ושנגמרה לו הסוללה. זואי אמרה לי אתמול שחוסר האפשרות לדבר עם מישהו כשרוצים אותו מעצבן אותה למרות שהיא יכולה לא לדבר עם אנשים במשך ימים, ואני ממש מבינה אותה. אני חושבת שזה טוב שהוא לא עונה לי, לפחות עכשיו, כדי שאני אלמד להתבכיין פחות (וכן, עצם ניהול בלוג סותר את המטרה... אני צריכה לסדר עוד קצת את הפעולות שלי).

אני מקווה שלכולם יהיה שבוע טוב ורגוע ואני כבר מחכה לשעות הבאות שיבואו לטובה.

יאוש. עוצמת עיניים.