כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב פוסט. פוסט על המצב עם דניאל, פוסט על געגועים, פוסט השתפכות על כמה שאני שונאת את המצב שנהייה ביני לבין יותם, פוסט על מיכל וכמה שהשיחות האחרונות שלי איתה הרגיעו אותי ועזרו לי להבין, פוסט על החזרה של יונתן לחיי, פוסט על משמעותה של זואי בחיי כבסיס בלתי מעורער של אהבה, פוסט ספרותי עם התחלה של הספר שאני ארצה לכתוב ביום מן הימים, פוסט אירוטי.
אני רוצה לכתוב אבל שום דבר לא יוצא באופן הנכון. הכל מתבלבל ומסתבך ומרגיש שניתן לדחות לאחר כך ומצטבר. גם כשאני לבד כבר קשה לי לכתוב, הייתי רוצה תוכנה שתקליט את המחשבות שלי ותעביר אותן לכתב.
אני מבינה שלא נהיה ביחד ולא כואב לי. אני אוהבת אותו, אין לי שמץ של ספק בכך, אבל אין לי מושג איך להגדיר את האהבה ואני מעדיפה לא לעשות את זה. הקשר שלנו מאוד פתוח ומצידי מאוד חושפני, הוא יודע הכל מהכל ואין לי רצון להסתיר ממנו דבר. כולם חושבים במבט ראשון שאנחנו זוג ולי זה לא מפריע.
לומר שלא הייתי רוצה שזה יהיה המצב יהיה שקר מוחלט, אבל לשם שינוי אני לא מתאמצת להכניס לעצמי מחשבות בראש של "אולי זה עוד יקרה". קשה לי להתאפק לידו, קשה לי להתרחק, הקרבה בינינו כן מפחידה אותי אבל רק כשאני לבד. הוא כל הזמן פוחד לפגוע בי וזה צובט בלב, הוא כל הזמן מוודא שאני לא עוברת למצב אחר כשאני לא מסוגלת. המצב היה מוגדר מראש: המשיכה קיימת, וזה בסדר, אבל היא צריכה להשמר בפרופורציה נכונה מבחינה נפשית.
אני יודעת שהסיבה שבגללה לא כואב לי שאנחנו לא זוג היא בגלל שזה מהווה תחליף מצויין לזוגיות שאין לי. זה מצב לא טוב בעיקרון, אבל אני לא סוגרת את עצמי לאפשרויות אחרות. אני לא מקובעת מחשבתית כמו שהייתי עם אנשים אחרים, אני לא מרמזת לשום כוונות נסתרות ומתאכזבת כשאלו לא עושים דבר לאחר, אני לא צריכה להרגיש פחד לומר שאני אוהבת אותו. זו לא זוגיות, אבל זה משהו מיוחד, משהו שאני רוצה לשמר למרות שהמקום של הקשר בחיי עוד ישתנה. עכשיו זה מה שטוב וזה לא יתפתח מבחינתי לדבר שמעבר, בקרוב גם אני אאלץ להפנות את תשומת ליבי לזמן מה ולהתרכז בדברים חדשים. המיניות לא מפריעה לי בגלל שלמדתי שליטה עצמית עצומה (יחסית לעצמי עם אנשים בעבר) ועכשיו אני יודעת שכל דבר שכן נעשה הוא מתוך מודעות מלאה לכך שזהו רק מעשה שמנותק מכל תקווה רגשית. השמחה שיש לי איתו היא מיוחדת, היחס אליו הוא מיוחד, התקשורת שלנו היא מיוחדת והכל לטובה.
לפני 13 שעות בערך סיימתי שיחת לילה עם מיכל. השיחה עסקה בהרבה דברים וביניהם גם מה שהיה במועדון הסאבליים בהופעה של עדי, ביני לבין דניאל זאת אומרת. הרגשתי מאוד בטוחה לשתף אותה בכל התחושות שלי, גם בגלל שהיא מכירה את דניאל אבל בעיקר בגלל שהיא בת שיחה מצויינת, לא אומרת דברים סתם והיא לא מתביישת לומר את דעותיה. אנשים כאלה הם מאוד נדירים היום, אנשים שלא רק רוצים שיקשיבו להם ויגיבו להם...
דיברנו על הרבה נושאים משעשעים והיא שלחה לי כמה תמונות מצחיקות, אחת של ולאדי במדים על טנק מלפני כמה שנים, תמונה של דניאל ואבא שלו (שאגב, נראה בדיוק כפי שדמיינתי אותו), תמונה שלה מנגנת בגיטרה. היא אמרה שאני מחזירה אותה לנוסטלגיות והאמת שגם אני חשבתי קצת על הנוסטלגיות שלי ואיך שאני מחקתי כל כך הרבה זכרונות מוחשיים שלי מהתקופות האלה. כל מיני כרטיסי ברכה, תמונות, הודעות טקסט ומיילים, אפילו כמה פוסטים; המחיקה הייתה בשבילי תמיד חלק חשוב בכדי להתגבר ולעבור הלאה, ותמיד אני מתחרטת שלא השארתי כמה דברים.
בסוף השיחה כבר קרסתי מעייפות ולמרות שרציתי להמשיך לדבר איתה עוד הלכתי למיטה. היה לי טעם מתוק בפה לפני שהלכתי לישון הודות לשיחה הזו. תודה מיכל.
לנתק קשר עם יונתן היה בשבילי צעד מאוד משמעותי אז. כעסתי עליו מאוד, ועדיין יש לי אליו כעס, והייתי צריכה להתנתק ממנו וללכת למקומות אחרים. החזרה שלו לחיי הייתה מאוד משונה בעיניי, שהוא עדיין חשב עליי ושאל את דניאל לשלומי, ביקש ממנו את הטלפון שלי.
דיברנו כמה פעמים מאז ונפגשנו פעמיים, עדיין יש בנוכחות שלו משהו מביך ומשונה אבל אנחנו כן מדברים יחסית בפתיחות. שנינו השתנינו מאז, עברו בכל זאת שנתיים בערך, אבל עדיין יש לי את תחושת האח הגדול בקרבתו, משהו שלא הייתי רוצה שיישמר באופן מלא. אני מרגישה שהוא מאוד מגונן עליי ומנסה להכנס לאיזו עמדת מדריך בחיי אבל אני לא רוצה שזה יקרה כי עם כל הכבוד- הגיע הזמן שאלך קצת לבד. זה לא אומר שאני לא נעזרת בחברים, או שאני רוצה להיות לגמרי עצמאית, אבל לא צריכה שיוליכו אותי.
אני מנסה מאוד שלא לדבר איתו על כל הסיפור שהיה עם עדי. אני מצידי לא מספרת לו עליה וכשהוא מעלה את הנושא אני אומרת לו שירד מזה. כבר הייתי הגורם המתווך בעבר, שניהם לא רוצים קשר אחד עם השנייה עכשיו וככה זה צריך להשמר. בלי שאלות, בלי רצונות, בלי כלום. רק דיברתי איתו בקצרה על ההופעה, שהיא הייתה מהממת, שלא הכרתי אותה. ושם זה נסגר.
יש לי פחד ממנו. קטן. אני מרגישה שאני צריכה להיות יותר חשדנית לגביו אבל לא בא לי ללכת על ביצים. אני נותנת לו לספר יותר וקצת סוחטת ממנו יותר משהוא מוכן להגיד בהתחלה כדי שיבין שבחברות שני האנשים צריכים לסמוך אחד על השני. לא הגיוני שהלב שלי יישפך כשהדברים שהוא יאמר יישארו מעורפלים, ואני חושבת שזה אפילו עוזר לו לסדר מחשבות כשאני מכריחה אותו להבהיר את הדברים. אולי הוא השתנה באמת, אולי גם אני. אולי זה יעזור לנו סוף סוף לא להתחמק מהתמודדות.
אני לא בצד השני של המראה. בצד ההוא אתה לא משתקף ורואה אותך, אתה רואה את מי שאתה רוצה להיות. אתה רואה את המושלם, המטרות, חוסר פחד. אתה לא רואה פגמים אלא אפשרויות לשיפור, אתה לא מחייך אלא מרגיש שלמות.
השמחה היא אחרת, נעלה, כמוה גם האהבה, הסקרנות, החכמה, הרכות.
זה לא לגמרי אחר. זה כל כך דומה למה שאני מכירה, הצד הזה של המראה. אני לא מצליחה להבחין בדקויות, במשמעות העמוקה יותר של כל מגע (שייהפך להיות נדיר, ומיוחד, וקריר כשצריך), אני לא אוכל להביט ישר. הנטייה שלי היא להביט ברצפה, בקרקע. הבסיס שלי לא נמצא בי אלא במה שסביבי. אני מבוססת בגלל שהקיום שלי מבוסס ולא להיפך.
אני לא רוצה להגיע לצד האחר של המראה. אני נהנית לקנא.
הפוסטים האחרים בהמשך.
יאוש. מרגישה הרבה יותר נקייה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
