החיים כפי שהם

יש אנשים שלא מפסיקים לומר שהם 'זקוקים' לאנשים בחייהם בסיטואציות מסויימות (וסיטואציה מסויימת יכולה להיות גם תמיד). הם לא רוצים אותם, הם זקוקים להם. אני כבר גמלתי את עצמי מלומר שאני זקוקה, הרבה בזכות אלה שלימד אותי שהרבה פעמים הביטוי 'לא יכול' פירושו 'לא רוצה', והאמת שזה עזר לי להתבגר ולעמוד קצת יותר בזכות עצמי.

אבל אני לא יכולה לומר שזה נכון במאה אחוז. יש אנשים שאני מכירה בהם כחלק מחיי כשהם כבר מזמן לא חלק פעיל בהם ואפילו הזכרונות מהם לא מועילים או מוטיבים לי בכלום, ועדיין הם נשמרים קרוב אליי במחשבות. הסיבה לכך נעוצה בזה שעם כולם יש משהו שלא נאמר, שלא נגמר סופית, שמדשדש ומציק; אני לא התרוקנתי מספיק כדי להבין סוף וליישם אותו. תמיד קראתי לזה נקודות חולשה לאנשים, אבל אלו לא נקודות בלבד- יש רובד מחשבתי שלם שנמצא מאחוריהן, אחד שצריך לחסל לתמיד.

לצערי קיימים הרבה אנשים כאלה בחיי ואני רק מחפשת את where have we gone wrong כשזה בכלל לא משנה. כשמשהו כבר נגמר אי אפשר לתקן את מה שגרם לתחילת הסוף, זה מיותר, ואולי עם ההבנה הזו אני אוכל סוף סוף להרפות.

יאוש. כי הוא צודק. הם צודקים.