החיים כפי שהם

פרצו לנו לבית אתמול כשיצאנו בסה"כ לשעה ורבע. לקחו דברים שקל לסחוב: מצלמות דיגיטליות, את כל התכשיטים שלי, תיקים, מחשב נייד, משקפת, פספורט של אבא, אייפוד עובד שלי ואת השבור של עמית, קופת כסף עם עשרות אגורות שהיה בה קרוב למאה ש"ח.

בילגנו לנו את הבית. כל הארון של עמית היה שפוך על הרצפה, חצי מהארון שלי היה גם על הרצפה והם חיטטו בכל דבר. שברו לנו את החלון והתריס של המטבח, אפילו השתמשו לנו בשירותים. הדברים הגדולים נשארו לא נגועים (טלוויזיה, מחשב נייח וכו') ולכן לי יש השערה שזה צוציקים משועממים בשביתה שסתם חיפשו דרך לשעשע את עצמם, ובשכונה עם הערסים שגרים לידנו אני לא אתפלא.

המז"פ היו פה הבוקר ובעקבות הפעולות שלהם בבית הגעתי למסקנה שאני רואה יותר מידיי CSI בטלוויזיה. שכחתי שאנחנו בישראל ושכמו כל ישראלי שבא לעבוד איש המז"פ רוצה לעשות את המינימום. הוא חיפש טביעות אצבעות על כמה דברים והגיע למסקנה שהפורץ השתמש בכפפות, לקח דגימה קטנה מהדם שטפטף על הרצפה ואמר שהיא גם ככה משמשת רק למאגר ה-DNA העתידי ושלא יהיה לה שום שימוש לחקירה הזו, לא הסתכל אפילו על הסדין שהיה על המיטה שלי שהיו עליו כתמי מריחה של דם. למרות שהאיש היה מאוד נחמד, היה נראה לי שאם ככה עובדים כל יום כנראה שהרבה פשעים בישראל לא נפתרים.

עכשיו נותר לנו לנקות את הבית כמו שצריך ולסדר חזרה את הדברים לתוך הארונות. אבא ואמא יתקינו סורגים על החלונות הפונים אל הרחוב: זה שפרצו דרכו וכמובן- לחדר שלי. יוצרים לי אווירה חדשה במרחב הפרטי שלי, זה מאוד לא מוצא חן בעיניי אבל עכשיו כנראה שאין ברירה.

עצוב לי קצת על הדברים שנגנבו. התמונות ממסיבת יום ההולדת הלכו, התכשיטים שקיבלתי מתנה לאורך כל החיים מכל כך הרבה אנשים (גם השבורים שבהם ששמרתי מסיבות מאוד מסויימות נלקחו), תיק הזברה שלי שעדי, אייב ודניאל קנו לי ליום ההולדת שנה שעברה, תיק שכל כך אהבתי. תיק ביה"ס שלי שהיו עליו כל מיני שטויות שאנשים נתנו לי, שהיו בתוכו פתקים ישנים משיעורים שתמיד הצחיקו אותי, הפנקס האדום שלי שהיו בו כל כך הרבה מכתבים שלא ניתנו ורגעי משבר. בקיצור, החומרי פחות מציק לי ויותר מפריע לי הסנטימנט. את חלק מהדברים ניתן לקנות מחדש ואף טוב יותר, אבל זה לא אותו הדבר בדיוק.

דברים כאלה קורים. בסה"כ אני אומרת תודה שלא נגרם שום נזק משמעותי לשום דבר ובטח שלא נגרם נזק לנו. זה מעצבן, נכון, כי הצעתי להורים שנצא לאכול בחוץ, כי היינו מחוץ לבית לשעה ורבע בלבד, כי לא מצאו שום דבר שיעזור ללכוד את הפורץ. כי חשבתי שאנחנו נחזור הבייתה ונצפה ב-CSI בטלוויזיה ולא שהמז"פ יופיעו אצלנו למחרת בבוקר.

אני אגש לסדר, נקווה שההורים יסכימו ללכת לעבודה וישתחררו קצת מהעצבים שפה.

שיהיו לכולם ימים מוצלחים מאלה,

יאוש. מקווה שדניאל יבוא היום ושתהיה לי עוד צוללת של תמול שלשום במורד הגרון.