החיים כפי שהם

שכבתי במיטה הבוקר שעה בחוסר חשק לקום. חשבתי לעצמי שאני רוצה לשכב לידו עירומה, חשופה לגמרי, ושהוא יגיב לעירום הזה. לווא דווקא ישכב איתי, פשוט יגיב. אולי יתפשט בעצמו, אולי רק יתקרב. שייגע בי מרחוק עם נשיפות ומעבר אצבעות על הזרוע. אני לא צריכה את החושך בשביל לדעת שהוא כאן, תמיד במרחק מסויים. מתבונן לאותה נקודה בעורף וגולש לכתף. כשהגוף שלי מצטמרר הוא נעלם, אז אני מאפקת תגובות. כפות הרגליים שלי קפואות כמו תמיד ואותו זה מצחיק. אני מרגישה את החיוך שלו נפרש ואני יודעת שעכשיו אני חייבת לקום.

אתמול נשארתי ערה עד מאוחר כדי להוציא את כל המחשבות מהמערכת העצבית אל המחברת הורודה שלי והבוקר הבנתי עד כמה זה היה הכרחי לי. קמתי עם תחושה קלילה יותר כי סיימתי להבין רגשות מסויימים וגם תיעדתי את מהלך ההבנה. הגעתי לכל כך הרבה נושאים שלא סגרתי ושמחתי שהצלחתי לסגור אותם לבד. הבנתי פתאום שמסיבת יום ההולדת היא בשבוע הבא ונמלאתי התרגשות, אני מחכה למסיבה בקוצר רוח...

אני מרגישה טוב, למרות שמשעמם. אבל אני פוגשת היום את שרה ומחר את יונתן, אז הולך להיות מעניין.

שיהיה לכולם יום טוב,

יאוש. Take the vail.