החיים כפי שהם

הוא הסתכל עליי והזכיר לי אותך, מתנשם עמוקות וצמא לגוף, הריח שלו בדיוק כמו שלך נגנב לאף שלי לאט ובמנות קטנות. רציתי ללכוד את העיניים שלו כדי להעלות בי אותך, גונח בקצב מהיר, מנסה להכאיב. ואני צחקתי פתאום וראיתי אותו צוחק, אבל אתה לא צחקת. הבטת בי וסטרת לי וכשלא הפסקתי לצחוק עשית את זה שנית, עד ששתקתי. רציתי שגם אני אוכל לשכוח לרגע מי אני ולשכוח את הסיבה שבגללה באתי לכאן בכלל, רציתי שהכאב ממך ימנע ממני לזכור ושאתה תהנה מכל זה. ובסוף היית מביט בי ומתמלא חרדה פתאום, היית יודע מה עשית וכל מה שתרצה הוא שאני אלך לבד ומהר, כי אתה זוכר מי אתה בכלל ומי אני.

אין לי כבוד עצמי כשאני חושבת עלייך, ולך זה לא מפריע בכלל. והוא המשיך להיות שם, והתקרב קצת, נשמתי אותו עמוק. את הריח שהוא שלך נשמתי ושלחתי אליו יד כדי לא ליפול והוא חייך. והוא היה צריך ללכת, ואפילו לא הספקתי להגיד לו תודה או אפילו לשאול אותו לשמו. ידעתי שהוא לא אתה, רציתי שהוא לא יהיה אתה אבל יזכיר לי משהו ממך. בפנייך לא אתנצל. את השם שלך עוד לא הספקתי לשכוח, וכל מילמול קרוב אליו מעלה בי חיוך אחד. וסטירה אחת.

יאוש. weak and powerless.