החיים כפי שהם

אותי לא קשה להרים ולהוריד במילה אחת. אני אדם חלש, לא אתיימר להיות אחרת.

אני נוטה למצבי רוח ובעיקר אוהבת לשקוע בדכדוך ולהרגיש לבד, וישנם ימים שבהם אני יודעת שחוסר הביטחון שלי שוקע וקשה לי להיות בסביבת אנשים שאני אוהבת וכנים איתי.

בזמן האחרון הרגשתי הרבה יותר טוב. בזמן האחרון אני הייתי קצת יותר חזקה מזה, ולא נתתי לאף אחד לרסק אותי ולעצמי לא נתתי לשקוע בדכדוך ליותר מכמה שעות בודדות. בשבועיים האחרונים נדמה שהעולם מזמן אותי לדו קרב, מביא איתו אנשים מהעבר שלי שיתקיפו אותי מכל מדיה אפשרית, אנשים שאני לא בקשר איתם כבר שנים והאמת- רק מעלים בי את התחושות הרעות של חוסר ההערכה העצמית.

אני מרגישה שכולם מחפשים ממני משהו שלא קיים עוד, משהו שמת סופית עם ההבנות שלי בפרו בקיץ האחרון, ואני לא רוצה לחזור להיות האדם הזה יותר. נכון, אני בודדה ועוברת ימים שבהם אני זקוקה לאיזהשהו חום שלא נמצא יותר על בסיס קבוע, אבל האנשים האלה הם האחרונים שאני אחפש את החום הזה אצלם.

ועדיין יש מי שמרים ומוריד אותי במילה, במבט, בהודעה של אמצע היום. אני רוצה להכחיש בכל הכח שזה קורה, אבל זה בלתי אפשרי. ואני יודעת שהפעם אני לא אהרוס את החברות בשביל משהו שנועד להכשל, לא יאמרו לי יותר שאני לא הבחורה שחולמים עליה בלילה. לא יאמרו לי שאני לא יכולה להבין את מה שהאדם מתכנן ולכן אני לא יכולה להצטרף אליו לדרכו. לא יוליכו אותי שולל במילים מתוקות רק בשביל שאני אגלה שיש אחרת בתמונה. לא יזמנו אותי כמו כלב לניצול חד לילי ויעיפו אותי הבייתה בסופו של יום. לא יגרמו לי להרגיש רע עם עצמי שאני מקבלת החלטות שטובות לי רק בגלל שבן אדם אחר נמצא בזבל והוא מאמין שאני הישועה. לא ישימו לי אולטימטום של הכל או כלום, אני בוחרת בכלום.

אני מתחילה לתהות אם אני טובה רק לאנשים שזקוקים למשהו. לאנשים שאוהבים לנצל עד תום רק מה שמוכן לתת להם בתמורה, בלי מאמץ מיותר. אני רוצה להרגיש שמישהו רוצה לתת לי משהו, כי ריק לי, כי אני זקוקה לרבע חיוך מהצד השני של השולחן. לשם שינוי אני באמת רוצה לחייך ולהרגיש טוב עם הכל סביבי.

ישבנו במקום חשוך למדיי. הרשיתי לעצמי להתקרב מעל למה שמותר בחברה, רגל התחככה באחרת בעדינות, כמו ללא כוונה. ננזפתי במבט נוקב ובחרתי להמשיך לשבת קרוב. ידעתי שאני כבר קצת שיכורה, לא תיארתי לעצמי שהוא ייתן לי להמשיך לשבת שם, אבל נראה היה שהוא הבין שאני לא מודעת ב-100% למעשיי. התחלתי לדבר הרבה שטויות, וכל מה שרציתי זה שערב ייגמר באוטו בדרך שהיא לא הבייתה. רציתי לדבר, לפרוק המון עול, אבל במיטה שכובים, גם בלי סקס. חיפשתי תחושת ביטחון כדי שלפחות אני אוכל להרגיש שהוא חבר קרוב, אבל אני לא מצליחה לבטוח בו מכל הלב. אני מרגישה שהוא צריך לדעת על העבר, אבל הוא קורא אותי כל כך טוב שהפרטים כביכול לא חשובים, אבל לי הם חשובים. אני רוצה שהוא יבין למה בדיוק כואב לי במקרים מסויימים, אני רוצה לחשוף צלקות ולא להרגיש חלשה. רק מובנת קצת יותר. להוריד מהחזה את כל הטעויות שעשיתי ולערוך אותן על צלחת באופן מסודר, שיהיה אפשר לצלם ולשכוח. ב-3 לפנות בוקר דברים נראים יותר צלול, ואני מבינה שעברנו מקום וכנראה שאני לא הפסקתי לדבר כל הזמן.

הוא רומז שאפשר לקחת אותי הבייתה, אבל אני לא אבקש לבוא איתו רחוק משם. אנחנו עוצרים בדרך ואני לא מסוגלת להסתכל לו בעיניים, זה יהרוג אותי, והוא רואה שאני רוצה שיתפסו לי את היד. אני רוצה לקרוס מולו ולהבין את הסיבות ולדעת שהוא ישתוק וידע מה כן לעשות. ושיום למחרת הוא עדיין יתקשר.

ואני אזכור לנשום גם כשאקום מהחלום, אני מבטיחה לו, וגם אחרי מה שהרגיש כמו 10 דקות שינה הכל כבד ואי אפשר להתגלגל לצד השני ולהתעלם. 6:30 ביום חופשה ואני בהכרה, ונושמת כמו שהבטחתי, ולבד כמו שקיימתי, ולא מסוגלת לצאת מהמיטה עד שהוא מרגיש.

יאוש. לא כתיבה בחשיבה עמוקה, קוהרנטיות היא מקרית בהחלט.