החיים כפי שהם

אנשים חדשים שפוגשים אותי לראשונה לרוב חושבים שאני מאוד תמימה, כי אני אוהבת לראות אותם ישר בתור אנשים כנים.

לא חסרה לי ההבנה שיש אנשים בעולם שמשקרים, ויש יותר אנשים שייקחו את מה שאני אומר להם ויעוותו הכל לפי צרכם, או לא ישמרו על סודיות ויפיצו לכל עבר דברים אינטימיים שאני בוחרת לשתף.

עברו כמה שנים טובות מאז שהתחלתי להבין שהרבה פעמים אנשים שיכולים לפגוע- יעשו זאת, ושלסמוך על מישהו זה מסע ייסורים מתמשך כי תמיד יש בגידות ותככים לאורכו, ואני כבר לא תועה כמו פעם (למרות שאני לא יכולה להגיד שאני טועה הרבה פחות, לפחות בתחום אחד אני רושמת סמי-הצלחה).

אני אמנם לא קוראת כמו מקצוענית את הסימנים, אבל אם מישהו לא מעוניין- אני יודעת. ואם מישהו מנסה להתחמק- אני יודעת. ואם אני כבר "אחד מהחבר'ה", אין שום סיכוי בעולם שיתפתח משהו מעבר לזה. אני יודעת, ולא צריך להתייחס אליי אחרת כי אני לא מפגינה 'הבנה עמוקה'. אני לא מדחיקה, ולא מקווה ולא שום דבר קרוב לזה, אני פשוט בוחרת להתעלם מאיך שאני מרגישה ומתנהלת כרגיל, כמו "אחד מהחבר'ה".

אם יש בי תכונות שאני לא יכולה לשנות? בוודאי! אני תמיד אוהב לגעת ולחבק אנשים, אני אוהבת מגע, ומי שמכיר אותי שנים ארוכות יותר יודע שפעם המצב היה חמור הרבה יותר. ואם אני נמצאת בסביבת חברים שאני מרגישה בנוח איתם, אני לא אחשוש להמרח על איזו ספה עם עוד 3 אנשים ולראות סרט, או לישון עם מישהו מהם באותה מיטה, או להחליף בגדים לידם, או להיות איתם בקטע לא מחייב. כי אני כבר לא נקשרת רגשית לכל דבר קטן, ואני כבר למדתי על בשרי שאני ואנשים אחרים לרוב לא נבוא באותם ציפיות, אז כדי שאני אהנה ויהיה לי טוב אני מנמיכה את שלי למידה מספקת.

איבדתי את סינדרום ההמתנה, כי אין טעם לחכות למה שלא יבוא, או שיבוא בזמן שלי זה כבר לא יהיה נכון ומתאים. דברים ששואבים אותי לעבר ולדברים שאני לא אוהבת בעצמי נזרקים הצידה ואני כבר לא עצובה כמו פעם. להיפך, אני מקיפה את עצמי בדברים שטובים לי (מה שזמין, לפעמים זה קצת קשה יותר כשאנשים מסויימים רחוקים), לא מעבדת כל מחשבה 25 פעמים בראש לפני שאני מדברת, לא מפחדת להיות כנה עם אנשים סביבי כי הם עלולים לפרש אותי לא נכון. שיחשבו מה שיחשבו ודי, זו לא בעיה שלי אם הם כועסים כשאני מנסה להיות הגונה.

לא מרגישה רגשות אשם על כל דבר. לא רואה יותר כישלון בכל פעולה שאני שואפת לעשות. הדימוי העצמי הנמוך הפך להיות יותר ריאלי, הצבת עובדות ולא "אני חושבת שאני כך וכך". אני לא מתביישת לשאול לדעתם של אנשים, ולא מתביישת לקבל או לא לקבל אותה עם טיעון הגיוני. כבר לא מסתכלת על עצמי בתור ילדה קטנה, כי השלב הזה נגמר אם אני רוצה שאנשים אחרים לא יסתכלו עליי ככה וישפטו אותי באופן הזה. אני עדיין חברה טובה שתעשה המון בשביל האנשים שהיא אוהבת, אני עדיין משקיעה המון במטלות שלי ומשתדלת למצות את הטוב ביותר מעצמי. פחות לחוצה, פחות מתגעגעת.

יאוש. פריקה, טעינה, פריקה, תרמוכימיה.