החיים כפי שהם

הנחתי שלאחר שלושה ימים של עבודה מאומצת אני בסוף אסדק ואבכה. זה נוטה לבוא אצלי ככה, עבודה קשה מעלה בי את הקושי של דברים שאני מתמודדת איתם.

לפני כמה שעות נגמרה מסיבת יום ההולדת שלי, שממנה נהניתי מאוד. הרבה מאוד מחבריי הקרובים הגיעו עד לירושלים בשביל לומר לי מזל טוב, ואכלנו מלא אוכל טעים שעמלתי יחד עם אמא ויונתן להכין, וישבנו במרפסת בהרגשת סוף קיץ נעימה מאוד. שמחתי, והאורחים שמחו (אני חושבת), אבל אני עכשיו ערה בחדרי ובוכה.

אני מוטשת מהימים האחרונים בהם לא זכיתי להרבה שינה ולמנוחה. אני התעקשתי, אני יודעת, אני רציתי להרים את המסיבה הזו דווקא בבית שלי. היה בזה המון אינטרס אנוכי של חוסר התחשבות במרחק מהאנשים המוזמנים, רציתי שביום ההולדת הזה אני לא אכנע לצורך בלהיות במרכז בשביל שלכולם יהיה נוח. חשבתי שמישהו אחד לפחות יישאר לישון פה, אבל כולם הסתדרו עם הגעות הבייתה.

חיכיתי רבע שעה אחרי שכולם הלכו עד שהתחלתי לסדר ולנקות, הרגשתי שאני צריכה לגייס כוחות על ולא רציתי שאנשים יפריעו לי לחזור למקום שקט. הינדוס המקרר לקח הרבה זמן, ואמא התעוררה ועזרה, ופרשתי לראות טלוויזיה כי לא יכולתי עוד לישון.

כשהסתכלתי על השעון השעה הייתה 2 וחצי, ושני הפרקים המוקלטים של האנטומיה של גריי הספיקו לי להלילה ופרשתי למיטה בצעדים כבדים. וזה נפל.

לא הבנתי בהתחלה שני בוכה, חשבתי שהזעתי פתאום או שבטעות התזתי משהו על הכרית מוקדם יותר, וכשהבנת הזרם החם הצליחה להגיע לתחום ההכרה הרגשתי חור. כל הערב משהו הפריע לי ולא הצלחתי לאפיין את זה, והבזק קצר הראה לי שהכל עניין של קנאה ובדידות: הסתכלתי על החברים שלי שבאו עם בן/בת זוג, על הבחור שעד לא מזמן אני מאוד רציתי שישב קרוב אליי, ורציתי. רציתי שיהיה מי שיישאר לחבק אותי כשכולם יילכו, רציתי להיות יותר מהמארחת, רציתי לשכוח מהאדישות שנקלעתי אליה מאז החזרה מפרו, רציתי שהתחושה של הערב לא תגמר. פשוט. לאחוז עוד זמן מה בשמחה הזו ולא להודות בכך שהיא יכולה (וכהכרח לרגע הזה) תגמר.

זקוקה לפוקוס, ואנשים תמיד היו פוקוס טוב להשקעת אנרגיות וצבירה של חדשות כשאני לא שמה לב אפילו, ובשנייה זו ממש מרגישה כמו שפופרת של משחת שיניים שסחטו עד הטיפה האחרונה.

צריכה שהשבועיים הבאים יעברו הכי מהר שאפשר.

יאוש. יום הולדת שמח, כן.