החיים כפי שהם

המכה כואבת לא פחות אם את מודעת לכך שהיא תגיע, ועל אף שבועות של הכנה ובנייה מתמדת, הבטן שלי לא מפסיקה להתכווץ.

ולא שקראתי את הסימנים לא נכון, להיפך... ועדיין הצלחתי לבנות לעצמי תקווה קטנה שאני משלה את עצמי.

אז אולי ה-gay-dar שלי לא עובד בכלל, אבל אני יודעת לזהות דחייה ממרחק של קילומטרים.

דניאל שלח לי הודעה ב-4 בבוקר בערך, שהוא מצטער לשמוע אבל שזה לא אומר שזה סוף הדברים. כמובן שזה הצחיק אותי, כנראה שאם הדפוס עבד עליו ועל יאיר הוא מאמין שיכול להיות שזה יקרה גם הפעם. אני לא מוכנה לפגוע בעצמי שוב עם חודשי השקעה ותקוות מטופשות, אני לא רוצה יותר ידידים שמאבדים לטובת זוגיות, זה בן אדם שאני רוצה בחיים שלי ואני לא יכולה להבטיח שהוא יהיה שם תמיד, בשונה מדניאל שאיתו יש לי ביטחון כזה.

עבר זמן מה מאז שהייתי כל כך פתוחה עם מישהו מבלי להרגיש בסכנת ניצול. אני מרגישה בסביבתו רגועה ולחוצה גם יחד, והרבה יותר משוחררת וטבעית מבדרך כלל. והכי יפה התחושה שיש לי המון מה ללמוד מהבן אדם הזה, ושטוב הלב שלו טהור ואמיתי, ואולי באיזה מקום הוא מאוד מזכיר לי את עצמי. לפחות עצמי שאהבתי לפני שנים מספר, שידעה לדאוג לא רק לעצמה. חשבתי שאיבדתי את היכולת להביט באדם ולהרגיש שאני מוכנה לרוץ עד קצה העולם בשביל שיהיה לו טוב, אני אוהבת לחוש שוב רצון ויכולת לרצות אחרים.

אני מקווה שבימים הקרובים אוכל שוב להביט על עצמי במראה ללא תחושת אי נוחות. ואולי גם ייעלם הדחף המעצבן להזיל דמעות.

יאוש. לאזור אומץ על משהו אבוד זה כמו לא לאזור אומץ בכלל?