החיים כפי שהם

האם יש דרך בעולם להסביר לאדם אחר איך כאב מתבטא אצלך?

שאלה שמסתובבת לי בראש מהרגע הראשון שפגשתי את דניאל, והכתה בי כמו מיגרנה שלא מרפה לאורך הקשר שלי עם יאיר.

האם כאב יכול להתבטא בהיגיון שניתן לתפישה ע"י בני אדם שונים בתכלית, שחוו סוגים שונים של כאב במהלך חייהם? גם אם לא היגיון מוחלט, גם אם התפישה היא שטחית שמאפשרת לנו הזדהות (קטנה, אך) אמיתית עם בן האדם השני.

למה להתמקד בכאב כאשר יש לנו גם שמחות לא מובנות. האם אני אוכל אי פעם להביט באדם ולהבין שהוא/היא הבינו?

נהייתי אדם מאוד סגור ומופנם לאחרונה, הרבה יותר משהייתי אי פעם. לא בגלל שאני מפחדת להפגע, לא בגלל שאין לי מה להגיד, אלא גדלה בי אפאתיות קטנה שאני חוששת ממנה. ברגע שאני מתחילה להרגיש משהו חיובי אני שואבת את כל האנרגיות שלי מזה, בגלל זה הרביתי בנסיעות לאחרונה.

אני חיה את חיי על ציפיות קטנות, לראות מישהו, לצאת החוצה לשמש, ים. אבל לא מסוגלת לארגן את עצמי לתוכנית ארוכה, ובכלליהן דרום אמריקה ולימודים בשנה הבאה. הכל נעשה כמעט עד הסוף, בלי השקעה אמיתית, בלי האומנות העדינה שכרוכה בארגון דברים אצלי. לא כתבתי רשימת to do לפחות 3 חודשים, אין יותר flags באימייל בצבעים שונים, אין סדר. ולראשונה בחיי אני מרגישה חוסר נוחות בפנייה לאנשים הקרובים אליי.

אני כבר לא בת 16, ואין מי שיוכל לאסוף בשבילי את השברים. אין יותר את ה"גדולים והמנוסים" (כי רובנו בסטטוס דומה מהרבה בחינות), אין דברים שניתן לדחות, ויש הרבה פחות דברים שהשליטה בהן היא לא שלי. כל הפסקה הארוכה הזו בשביל לומר שאני מתחילה להכיר בזה שאני אדם מבוגר והסיטואציה מפחידה אותי. אני אפילו כבר לא הקטנה בחבורה, אני לא זו שתשתחרר אחרונה, אין יותר חופשה גדולה ויותר נורא- הזאטוטים מתחילים גם קצת לעצבן אותי.

דברים היו נראים פשוט יותר אם הייתי נותנת לדברים מסויימים להפריע לי פחות, אם הייתי מסוגלת להיות כנה יותר עם אנשים שאיכפת לי מהם. כנות הצטמצמה אצלי לשלושה אנשים. זה לא הגיוני שניתן לספור את הכנות שלי על יד אחת.

יאוש. משהו פה לא נסגר (וזה לא רק הניקוד המזעזע).