ברגעים שאתה רוצה בכל מאודך שמישהו יענה לטלפון, הוא לא. היא לא. כולם לא.
היחיד שענה היה עסוק וביקש ממני להתקשר מאוחר יותר.
בכיתי היום באוטובוס ציבורי, מישהו ניגש אליי והציע לי תפוח עם חיוך מקסים. אמרתי "לא תודה, אני לא רעבה" ושבת שלום ממולמל בין שפתיים יבשות, נראה היה שהוא רצה לעשות משהו נוסף אבל ויתר. הוא נשאר לשבת לידי עד שירדתי מהאוטובוס.
הלכתי בחום ועצרתי כל כמה מטרים בשביל לנשום עמוק. השתדלתי לא להכנס לסרטים ולצאת מבועת הכעס, כי צריך להציג פנים יפות וחייכניות בפני אנשים שאני אוהבת, התיישבתי שלוש דקות לפני שיכולתי להמשיך.
הרגשתי צבועה, רציתי לצרוח את כל מה שיש בי ולהרביץ למי שישב לידי. התחלתי לדמיין את עצמי מתעלפת ומדממת בפתאומיות מהאף כדי שיהיה לי תירוץ לברוח משם, מחקתי את זה מהר ככל האפשר והסמקתי.
איבדתי עשתונות לרגע, אני כבר לא מסוגלת לשמוע את המילה סליחה. אני לא רוצה להרגיש שהזמן שלי הוא חסר ערך, ושהנוכחות שלי היא חסרת ערך, ולשמוע שאני הערך המוסף של מישהו. אני אדם בפני עצמי, לא ערך מוסף, לא יכולתי לכעוס יותר עד שהייתי לבד ובכיתי עוד.
אם אני חסרת ערך ואני משמשת לשעשוע או כדי להעביר את הימים הקשים- בשביל זה יש אלכוהול ומריחואנה. אם אני לא מתאמצת מספיק, כנראה אני לא זו שצריכה להיות שם. ואם אני שונאת להרגיש כמו סמרטוט, אני כבר לא מי שהייתי פעם.
ועכשיו כשהמצב השתנה אני רוצה שיפרגנו לי, לא שיחזירו אותי למחשבות לגיטימציה מופרכות.
והפיתוי להרגיש שאני זו שצריכה לומר סליחה...
יאוש. רוצה שזה לא ייפלט כמו כדור מאוטומטי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
