החיים כפי שהם
Kiss me. I'm contagious |
| 4/2010
גוש חונק בגרון, רוצה חזרה
אנחנו במקום הכי קרוב בעולם. המקום שבו הכי קרובים למצוא משהו ממשי, או לאבד עשתונות; נמצאים בסוף ובהתחלה, אין כאן את שאר העלילה.
מנסים להעביר שבוע מבלי לחוש את רוב הימים, מתייאשים שההתחלה קרובה או שמחים שהסוף קרוב.
ובמקום הזה אני מרגישה קרובה לכל דבר חוץ מאחד, שגם מעט הקרבה שניתן להשיג אליו לא שווה במקום הזה דבר. כל צעד שאני מנסה לעשות לעברו מרגיש כמו שלושה לאחור, ומה עוזר בכלל להתגעגע כשמתרחקים בקצב כזה?
אנחנו עומדים משני צדיו של מסך עשן ומפחדים לעבור לצד השני, אוהבים את הערפול, האבדון, הבדידות. לא רוצים לעבור יחד ולהשאר שוב בצד הלא נכון. ואם לא נחצה את המסך לעולם? ואם פשוט נסתובב לצד השני בו הכל נהיר וברור, זה אומר שלא נתראה לעולם? ואם אושיט יד, היא תעבור לצד השני ונאחז זה בזה?
רציתי שתדע שאני ריקה, ותחושת הריקנות זרה לי ולא נעימה, למרות שלא הייתה כך בעבר. אתה אינך כולי, אך השאר משמעותי פחות. איך אדע בלי נוכחותך עד כמה חסרת לי? ואיך אתמסר לזיכרון כה מוחשי, בעודי יודעת שזו הזיה?
אביט בואדיות ואוסיף כמה טיפות לירוק מבצבץ באדמת המדבר, מרווה עיניים. אוסיף לחכות לקרבה לסוף, שירחיק אותי מכל הקרוב כאן, אך יחזיר אותי קרוב אלייך.
-
אין צדק במקום ובסיטואציה בהם אני נמצאת עד יום חמישי, ובעיקר ב'לחגוג' כאן את יום העצמאות.
אך איני רוצה להאסר לכן אשתוק.
יאוש. בשר, זיקוקים ו- M16.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
