החיים כפי שהם

היא עלתה עירומה ולא הייתה ערה למבטים סביבה. היא פחדה רק שמישהו יכריח אותה לרדת, כי היא הייתה חייבת לברוח. גופה החבול ושריטותיה כאבו לכל הנוסעים, עורה החיוור סייע בהדגשת הגוונים. היא הרגישה כמו לוח שנה מהלך, כל גוון היה יום נוסף בטבלת הייאוש עד לשבירה-בריחה-יציאה, ניתוק ממעגל הסבל שהיא עברה בשביל כל מי שלא זכה להנחתת שוט מתוקה, חריצת סכין ארומתית, צריבת בשר אלוהית.

ביקשו ממנה רק לשבת, אשה אחת קמה ונגעה בעדינות בזרועה, הרתיעה הייתה חזקה והיא החלה לבכות. כולם רצו לחבק את גופה העירום, להעניק חום אנושי לכפור שתקפו אותה בו, היא לא יכלה לעמוד יותר. היא ביקשה שייסעו, היא תהיה על הרצפה, רק שייתרחקו ממקום המוצא, מהבית.

קולות המנוע הרועמים החלו לגנוח בחלק האחורי, היא גררה את גופה לעבר חומו ונרדמה. אחת מהנשים ישבה לצידה ווידאה שהיא נושמת, תוך ליטוף עדין של שערה הסבוך מקרישי דם ואבק. נדמה כי הנסיעה נמתחה עבורה לאין סוף, אל המקום שלא יכלה להעלות בדמיונה גם בלילות בהם הורשתה לחלום.

אף אחד לא רצה לרדת, נשימותיה הקצובות עם חרחור המרמז על סוף ריתקו אותם לכסאות. קולות רכים עלו משנתה וסיוטה העביר בגופה צמרמורות, הם חיכו למוצא פיה בכדי למצוא את הארור.

(14-15.11)

הכל מתחיל להראות אחרת. אולי כדאי שאני אשן קצת יותר.

יאוש. עוד פחות משבועיים אבין.