החיים כפי שהם

"הפתרון היחיד להצלת החיים שלו הוא ויתור על הנשמה שלך. הדבר הנוסף הכרוך בכך הוא שהוא לא יזהה אותך יותר או יחזיק כל זכרון שלך בתודעתו."

חשבתי לעצמי שאם הוא עוד יחלום עליי, אולי המצב עוד ישתנה. נתתי לו את נשמתי והמשכתי בחיי כאשר כל פעם שאנחנו נפגשים הוא רק מחייך באדיבות וממשיך לדבר.

"הוא יראה אותך, וחברים שלו יראו אותך, אבל הוא היחיד שלעולם לא יזכור מי את."

והשאר המשיכו להסתכל עליי בעצב, במעט רחמים. הם יודעים שאני אוהבת אותו ושלעולם אמשיך לאהוב אותו, אבל בדיוק כמוני הם מבינים מה הצעד הבא שצריך להעשות.

"כשתתפקחי ותביני שהמצב הוא לצמיתות את תהיי חייבת לעזוב. כמות הזמן שיינתן לך עד שתגיעי לנקודה זו היא אין סופית, אבל אנחנו נדע כשהזמן יגיע ואם לא תעזבי ההשלכות יהיו חמורות."

ארזתי שתי מזוודות קטנות ותיק צד. קניתי בקבוק מהבושם שהוא הכי אהב וגם שלושה ספרים שבלעדיהם לא היה מוכן לעבור דירה (למרות שלקחנו את כל ארון הספרים שלו, אלו היו הספרים שהוא התעקש לקחת בתרמיל הגב שלו על מנת שלא יילכו לאיבוד בהובלה). חיפשתי בדבקות את המכתב שכתבתי ואף פעם לא הבאתי לו, אבל הוא בטח כבר מצא אותו בהזדמנות כלשהי והחביא אותו היטב.

"אני לא מאמין שתאחזי באמונה מספיק זמן על מנת שתרגישי שתשתגעי. הוא יודע שעליו להרגיש הוקרה למישהי, אך אסור לו לדעת למי. יום יבוא ואנחנו נגלה בפניו את כל מה שאירע, ניתן לו להזכר בך מעט, ואם הוא יחליט לחפש אותך לא נמנע ממנו ללכת בעקבותייך. אבל בבקשה, עזבי מהר. אחרת היום לא יגיע לעולם."

עברו 3 שנים עד שהצלחתי להרים את רגליי אל הדלת. הבטתי קדימה אל הדרך מבלי לפנות אחורה אל הבית בו מימשתי את אהבתי האמיתית, צעדתי אל עבר המוות שחיכה לי בנדודים. 4 ימים בלי לשמוע דבר, דמעותיי שנשרו אל הקרקע לא פגעו בה אלא ריחפו כנוצות מעליה על מנת שלא תעזור לי בזעקותיי. רוח פנים נשבה בכוח, מה שמנע מריח העבר להתגנב אליי מאחור ולהציף אותי געגועים וכמיהה להפרת הצו. ידעתי שאם אעצור ולו לרגע אאבד את שפיותי, ובמוחי רק המחשבה שימצא אותי כפי שזכר, או יזכור, או יזכירו לו.

"בעיירה הראשונה בה תתקלי תעצרי לכמה ימים. מצאי סיבה חדשה ורק אז המשיכי לצעוד."

סיבות חדשות היו לי הרבה לפני שהגעתי לעיירה, אבל דחיתי את כולן. שיזכור אותי, ויגלה מחדש את אהבתי כלפיו, ויזכור שעל מנת להתרוקן יש קודם להתמלא. תמיד האמנו בכך שאהבה בריאה ניזונה מהתמלאות והתרוקנות, ושאם אחד הוא הממלא השני חייב לרוקן, וניתן להתחלף בתפקיד בכל עת. הרגשנו בחלום, ולא הסכמנו להתנתק ממנו עד שנאלצתי לבחור במשחק של שני התפקידים. פחדתי לקחת על עצמי את התפקיד הראשי, Deus ex machina, הפתרון משמיים ששובר את המוסכמה- הפתרון מצוי בקיים ולא בהצגה מחדש של המקרה.

"את תראי שהכל מסתדר. אם לטובה או לרעה, אני לא זה שמחליט. רק תדעי שאנחנו שומרים עליו, הודות לך ולהקרבה שלך."

הוא עומד מולי, 5 שנים אחרי. חיוכו מכיל אמת, ושמץ של זכרון. הוא מסמיק לפניי ואומר את שמי בקול הקרוב ללחישה, כמו שאינו בטוח שזו אני מזיכרונו הקלוש. הוא אוחז בידי ומשלב את אצבעותיו באצבעותיי כסימן לכך שהוא זוכר, משהו, ולוקח על עצמו את התפקיד האלוהי. דמעותיי נושרות על בגדיו וממלאות את נשמתי חיים.

הוא לוקח אותי ואני עוד מביטה באצבעותיו.

"השלמות אוחזת בנו במקומות לא צפויים. אל תצפי להבין למה או מתי הדבר יקרה, תמשיכי ללכת עד שתרגישי את הצורך לעצור, וגם אז תפקפקי אם המקום בו את נמצאת יביא אותך לשם."