החיים כפי שהם

לא ראיתי את התגובה עד לפני כמה דקות. הופתעתי שהיא בכלל נמצאה שם, מתוקף הסיטואציה (ועכשיו זה מסביר הרבה דברים).

חיפשתי שוב את המקום החדש ההוא, ומצאתי את מה שנכתב. קראתי את הקטע לפחות 20 פעמים, כשמהפעם הראשונה דמעות שקטות זלגו על לחיי. מה שעבר בראשי היה המשפט של זואי, שהגברים שאני אוהבת לא כל כך חזקים בעניין של אינטליגנציה רגשית, והתשובה שלי הייתה שהם מאוד אינטליגנטים רגשית, אין לי ספק בכך, העניין הוא אופן הביטוי.

עד כמה שהמילים רדפו אותו, הן היו צריכות לרדוף גם אותי. אם הוא רק היה מעז להגיד לי את זה ולא להסתיר את זה בכתב במקום שבו הוא יודע שאני לא רואה, הייתי... מרגישה טוב ורע גם יחד. אבל לפחות לא הייתי מרגישה כל כך אשמה.

ואולי בגלל זה הוא שאל אותי היום 10 פעמים אם הכל בסדר. אולי הוא חשב שאני קראתי, ויודעת, ולא הבין למה אני מתנהגת אותו הדבר. אולי אם הוא היה כאן עכשיו הוא היה מבין שהדברים האלה שהוא כתב הם נכונים גם אליי, חוץ מקטע אחד.

עכשיו אני רוצה להפסיק לבכות ולחבק אותו, שלא ישכח שאני פה.

יאוש. הולכת להתמכר ל-Coil לכמה דקות.