להתעורר בבוקר, להסתכל שמאלה ולראות שאין שם אף אחד. בדרך כלל אני זו שמעדיפה לישון ליד הקיר, למה אני אוטומטית בוהה לשם?
אני זוכרת בבירור שהיה שם מישהו, מישהו שמאוד רציתי שיהיה שם, אבל באור יום הוא נעלם. גם החדר נראה שונה, כנראה שחלמתי.
רבע השעה שבאה אחרי ההתעוררות מוקדשת למחשבה על נושא, רציתי שהוא יהיה שם בשביל להרגיש אותו. לאחוז בו, ולא יותר. ואם אני רוצה את החום שהוא מעניק, האם זה אומר שאני רוצה גם את כל השאר? האם אני יצאתי שוב למסע הוכחות בו אני רוצה לגרום למישהו להרגיש נחשק על מנת שיהיה פחות לבד, או שאני רוצה שהוא יהיה איתי?
כל המחשבות תמיד מובילות לאותו הרצון, שיהיה איתי. כי כשאני רוצה להיות עם מישהו אני רוצה לתת לו להרגיש שהוא לא צריך יותר, שהוא לא יחשוב שחסר לו משהו. ואם חסר, אני יודעת להודות במה שאני יכולה לתת ובמה שלא.
למרות שבשנה האחרונה אני מרגישה התדרדרות ביכולות שלי, אני מאמינה שעדיין יש לי את היכולת לאהוב במידות שהכרתי פעם. אני מנסה לרסן את הפגיעות שלי, אבל יש אנשים שמולם אני לא יכולה. האמת חייבת לצאת גם אם לא ארצה, אחרת זה גורר בעיות.
אני לא מצליחה להתגבר על זה. אני חלשה לתחושות האלה ומסרבת להמשיך. למרות שקיימות אפשרויות אחרות, טובות, אני לא באמת רוצה אותן. אפילו לא לתת להן את ההזדמנות שמגיעה לי. אני עוד רוצה את יאיר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
