החיים כפי שהם

ישבתי על חוף הים במשך כמה שעות במקום ללכת לצבא. חשבתי שזה יעזור לי לנקות את הראש מכל התחושות הרעות שיש לי מאתמול.

יש אמיתות שקמים איתם בבוקר והם לא מרפים לכל היום. פירשתי לא נכון את גינוני החיבה, שבאה אך ורק בשביל שלא ארגיש כל כך רע. כי באותו הרגע אני צריכה את החום, והקרבה, כי עולמי חרב עליי ברגע קטן והאובדן גדול.

מישהו יודע להרגיש אותי ואני חלשה מולו, וקל לי לקבל את מה שהוא מעניק כי זה אמיתי. זה פשוט לא מה שאני רוצה.

הגלים שוטפים גם פנימה, מרוקנים ממני את הכבדות כדי לפנות עוד מקום לגעגוע. אנשים לא מבינים לאן אני בוהה, כי השמש עוד באמצע השמיים וכשכולם רצים להסתתר ממנה אני מתעקשת ליצור מולי צל. כל עוד יהיה בו משהו שיזכיר אותי, אני חושבת לעצמי בקול רם כי כמה פנים הסתובבו.

מישהו התיישב לידי והתחיל לדבר, כמה כואב לו, שהוא רעב לגוף. הוא לא הפסיק לדבר, אני לא הפסקתי להקשיב. בשלב כלשהו הוא פשוט קם והלך, בלי לומר שלום או תודה. הסתכלתי עליו הולך, יותר נכון לומר שהוא גרר רגלים עמוק בחול, איפה שהוא לא רתח... האיש ההוא, הזה, הפחיד אותי. כי לא האמנתי שהרעב שלו ייגמר גם כשהוא ימצא גוף, גופה.

כבר נהייה חם, חשבתי שכדאי לחזור לבסיס ולהראות נוכחות. הורדתי את השכבות המכסות, שטפתי את החול ונכנסתי שוב לים לטבילה אחרונה. צללתי עמוק ורציתי להשאר קצת בפנים, המלח צרב נעימות בעור השרוף, את מטרתי השגתי. עמוק במים הוא קרב אליי, הביט בי.

עטף והלך.

היום היה יכול להיות הרבה יותר טוב לו התקיים כפי שרציתי, אבל האמיתות שהתעוררתי איתן בבוקר לא הרפו ממני כל היום. ידעתי שהיום יהיה יום רע, רק לא תיארתי לעצמי כמה הוא יכל להתדרדר וכמה מיותר הוא יכול להיות.

אחרי הליכה של שעה וחצי לבד בלילה, המסקנות היו:

-He fonds me not.

-להקשיב ליונתן? לא... לא טוב.

-שרירים תפוסים.

-שפשפת.

-כאב ראש רציני.

-4 שעות שינה.

-הרבה מאוד חרטה.

יש פעמים שבהם אני שמחה על הכנות שלי. זה חוסך כאב לב מיותר, או לפחות מונע ממנו להתגבר.

יאוש. כבר מזמן הייתי אמורה לישון, ושום דבר לא מקים אותי.