החיים כפי שהם

"האם בחורה יכולה להיות סקסית גם בלי להראות טוב?"

-"ברור, את הדוגמא המובהקת לכך! את הרי רחוקה מלהיות יפה ומושכת."

"אתה רוצה להמשיך בפרץ ההעלבות?"

-"כל עוד את מאפשרת לי."

*דקת הפסקה*

-"כל העובדות מצביעות על זה. את בעצמך אמרת שהרבה אנשים שהיית איתם היו איתך ללילה אחד, והם רצו סיפוק ממך, ואח"כ שכחו ממך לחלוטין. באותו הזמן את היית הדבר הכי מושך בעולם, כי יש בך סקסיות, אבל באור? הם כבר לא רצו לראות אותך."

"ואתה מאמין שהדבר הזה קשור רק למראה?"

-"את יודעת טוב מאוד שהנפש משתקפת במראה. את נראית קטנה, רגישה, מסובכת עם עצמך... איזה גבר היה רוצה דבר כזה בתור בת זוג?"

"אבל אם הייתי יפה יותר אז הם היו שוקלים שוב. כי יש להם במה להשוויץ לחברים."

-"את צודקת. את רואה? תמיד חשבתי שיש בך משהו אינטליגנטי."

שיחה אמיתית ביני לבין מישהו בצבא.

שיחה שהובילה אותי להתקשר לדניאל בדמעות בלילה בין שלישי לרביעי.

מאז שדניאל ואני נפרדנו חזרתי לטבוע במחשבות על קשרים שהיו. אחרי השיחה לעיל פשוט הרגשתי שאני תחנת מעבר, קשר של אנשים לתחושה שהם כבר לא מרגישים וברגע שהתחושה הזו חוזרת (אפילו לזמן קצר) הם עוזבים. כי לא מי שהחזירה להם את התחושה חשובה, אלא עצם התחושה עצמה.

הייתי צריכה לשמוע מדניאל שאני לא הייתי העוגן שלו למקום הזה, שהוא לא שמר אותי לצידו בשביל להנות מתחושות אנושיות, לצפות ולהבין כתוצאה מכך שהוא באמת לא מתאים לפה. וכן, שמעתי את זה, והתחלתי להרגיש שיש לי מקום נוח לפרוק בו הכל, את כל תחושת הבדידות והדחייה שיש בי לאחרונה. ניצלתי שלוש שעות וחצי בשיחה אל תוך הלילה, חשבתי המון על התיכון תוך כדי, מצאתי את עצמי מדברת איתו על דברים שכל אחת אחרת בעולם הייתה אומרת לי שאני משוגעת שאני מעלה את זה בפניו (חוץ מזואי, שאמרה לי אתמול שבעיניה זה ברור שאני אלך אליו לדברים האלה, ושאני לא צריכה להרגיש רע).

הוא גם סיפר לי על הויכוח שהיה באוטו של מיכל אחרי שהורידו אותי. אני חושבת שאני מבינה את כל הדעות, גם אם אני לא מסכימה עם כולן. הבנתי מאוד למה מיכל נפגעה, ולמה יאיר אמר את מה שהוא אמר, והכרתי את ההתנהגות של דניאל כלפיי הכל. הכל מרוחק לו, והוא יתנהג בהתאם.

אני חושבת שלמרות שכולם ב"חבורה" אחת, ולמרות שכולם מכירים ברמה כזו או אחרת, אף אחד מהיושבים באוטו (מלבד אדם ומיכל, כי הם בני זוג) לא מכירים מספיק טוב אחד את השני, לא מכירים את הסיפורים וההתפתחויות שהובילו לתגובות. ואני מהמקום שלי, שלא הייתי באוטו (ובחוצפה בהתאם לכך), חושבת שהויכוח התנהל ברמות רגשיות שונות אצל כל אחד ואחת ולא היה שום סיכוי שהוא ייגמר בטוב. אבל בחוצפתי הערתי ואפסיק להעיר.

ההופעה של עדי ביום שני הייתה נהדרת, התסבוכת החברתית הפריעה לי. אלה היקר שם לב לזה מבלי שפציתי פה. הרגשתי שאם עד עכשיו סחבתי תחושת דחייה, היא מימשה את עצמה באופן מלא ביום שני.

אבל המוסיקה הזו סחפה אותי, והצעת הנישואין המרגשת, ולשמוע את הקטע הקצר בפזמון של Under A Cresent Moon בשני קולות, ולראות את העיניים הרושפות על הבמה עם הרוך כשהם נתקלו בבחור שלהן... זה המיס אותי. והחזיר אותי לאחד הלילות עם השינה הכי שיטחית שהייתה לי מזה שנים. שכל נשימה העירה אותי וגרמה לי לצמא, שכל הקור חדר לעצמות למרות שהזעתי, ויצאתי לשיטוט בקריה בפיג'מה ונשכבתי על הדשא שאסור לדרוך בו.

אני מאמינה שהפעם אני מרגישה כעס אמיתי כלפיי מישהו. אני לא רוצה להרגיש רע יותר בגלל שיש לי מה להעניק.

יאוש. מתבשלת לשבת.