החיים כפי שהם

אני מבינה שטעיתי, שוב.

הטעיתי את עצמי לחשוב שגבר מסוגל לא להיות גבר כשזה מגיע לסיטואציה בעייתית. פתאום הבנתי- זה סימפטום פט שחוזר על עצמו.

איה אחת, שיודעת שהיא יכולה להעניק סיפוק זמני.

גבר אחד, שלא יודע מה הוא רוצה. אז הוא לוקח מה שנותנים, ומתחרט, וחושב שלהשאיר את האופציות פתוחות זה הכי טוב... כי יום אחד הוא יישבר, ויידע שאיה אחת האמינה בזמנו שהיא יכולה to wake him from his emotional slumber.

אני לא רוצה להיות פתי שוב, ונמאס לי לחשוב על כמה שגם אני נמצאת בסיטואציה הגברית. אבל לא בא לי לב שבור, ולא בא לי להרגיש כל כך אפס. מצד שני, לא משנה מה אעשה- אני ארגיש אפס. כי אני אפס.

אני יודעת שאני מנייאקית ולא הוגנת, אבל אחרי שהיה נדמה שדברים יהיו טובים באה התקופה הזו.

אתמול נתקלתי בג'ניפר כשהלכתי בת"א. ג'ניפר, נקודות חולשה, היו לא מעט. רציתי לברוח משם מהר אבל הייתי נטועה במקום, רציתי לעשות משהו שיגרום לי להראות קצת יותר מאופסת ולא ידעתי מה יהיה נכון לעשות. אחרי חצי שעה של שיחות סתמיות אמרתי שאני עייפה, המשכתי לקרייה, לישון. לנסות לשכוח.

חלמתי שאני אמיצה ושדפקתי על הדלת. חלמתי שפתחה לי בחורה נחמדה והשארתי את סלסילת הפיקניק עם ההוראות על השולחן. 5 שעות אח"כ הגיעה ההודעה "זה חמוד מצידך, אבל קצת פתטי לא?"

יאוש. אני שונאת חובות, ולא רוצה לקום מהמיטה מחר.