החיים כפי שהם

רשימת הדברים שמשמחים אותי בחיי מסתכמת בשם אחד: רוני.

אני כבר לא מרגישה אשמה אם אני לא חושבת על דניאל כי יש לי תחושה חזקה שהוא לא חושב עליי. אני לא מבינה איך זה הגיע לכך שאני לא רציתי אותו כחלק מהחיים שלי, זה נועד להיות הפוך. ככה הכנתי את עצמי.

אני מרגישה עלובה כשאני פתאום שמה לב לנושא החם. "מישהו שהיה חשוב בחיים שלכם, עשה הבדל ונעלם." מעורר בי אסוציאציה של נוסעת תמידית באוטובוסים: עולים, משלמים, נוסעים ומורידים אותך בכוח בתחנה סופית.

אני לא מבינה למה שי עדיין רוצה להיות איתי. אני יודעת שאני לא רוצה להיות איתו.

אני משקיעה המון כוח בעבודה, אבל מרגישה שזה לא שווה כלום. הגוף והמוח שלי נשחקים, אני לא זוכרת מתי בכיתי כל כך הרבה כמו בשבוע האחרון. אולי חוסר השינה אפשר לי יותר שעות, אז המשכתי. אכלתי ארוחה ביום כל השבוע חוץ מאתמול. הלילה ישנתי 13 שעות עד שהמירס צלצל עם שאלה שטותית מהצבא.

ניסיתי לפנות אל הקצינה שלי לעזרה. שתוריד ממני עומס מקצועי. היא נוטה להתעלם ממני לאחרונה אבל אני כבר נסדקת. עוד מעט תשאר לה חיילת אחת פחות.

אני מתגעגעת לסבא שלי, למשפחה באורוגוואי. אני מרגישה שאני לא מוכנה עדיין לקבל את העובדה שהוא נפטר, בטעות ביקשתי מסבתא שלי להעביר לי אותו בטלפון והיא הזכירה לי. אמא שלי אמרה אחר כך שזה בסדר, אבל הרגשתי אשמה שלא זכרתי, פחדתי שפגעתי בסבתא שלי.

הרגשתי הכי בטוחה בתקופת הטעויות בחיי, זה הגיוני? כשהרסתי לעצמי כל הזמן הרגשתי בטוחה, כי למדתי ממה צריך להמנע. ראיתי את הטוב בכל אחד וניסיתי לגרום גם להם לראות את זה. אני יודעת שפעם הייתי טובה יותר משאני היום, אבל כשפעם נגמר ועבר אי אפשר לחזור לאותן טעויות עם אותם אנשים. צריך להתגבר על האוטומט של פנייה שמאלה בשינקין פינת מלצ'ט, צריך להפסיק להשתמש באובדן חושים כמקור היחיד לאמת שגם ככה נאמרת מאוחר מידיי. להפסיק לנהל את החיים בתוך מסגרת שלא חייבת להיות משעבדת, אבל אני הפכתי אותו לכזה.

מידיי פעם פשוט לפרוק את מה שיש במקום לצבור ולהשבר לבד. כי עכשיו זה לא כמו פעם, אני חייבת להוכיח שאני לא ילדה. אני רצינית.