החיים כפי שהם

כל החיים שלה מתחילים ב"אני". אני מסכנה, אני בודדה, אני מאושרת, אני יפה, אני חכמה, אני נפלאה, אני ואני ואני. היא אף פעם לא תדבר על שאר האנשים סביבה, כי הם לא מעניינים אותה.

היא טוענת שהיא נלחמת לבדה כל השנים האלה, שאין אף אחד לצידה, שאף אחד לא חשב לעזור לה. ובעלה ישב לצידה על כסא והחוויר, ובנה הסתכל עליה במבט מזועזע, והנכדה שלה התחילה לבכות. והיא טוענת שהיא לא אגואיסטית, שהיא רק רוצה שהכל ייעשה בדרך שלה, בזמן שהיא קבעה.

אמא שלי חזרה אתמול מאורוגוואי וניהלנו שיחה ארוכה. אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה בחיי ה"בוגרים" שאמא שלי העזה להפתח בפניי עד הסוף. שאלתי אותה לגבי הלוויה, והמשפחה, ואיך היא מרגישה עם האובדן של אבא שלה. היא בכתה קצת וחיבקתי אותה, ומהר מאוד חזרה לדבר על הדברים השטותיים שקרו שם.

אני דואגת לה מאוד, ומחכה להזדמנות שייצא לנו לבלות קצת לבד.

בפחד הנורא שהיא חיה בו אין אפשרות שמישהו יעזור לה. אמרו לה שאם היא לא תפתח את הרגישות המתאימה היא לעולם תסרב לקבל עזרה, אז למה שיציעו? אם היא תצעק, ותתעצבן, ותבקש גירושין- זה לא יעזור. וכשהיא תשאר לבד היא תמשיך לדבר, "אני הייתי בסדר, הם פשוט לא הסכימו איתי ולא יכלו להתמודד עם זה שאני צודקת".

יאוש. ארנבות וזנבות.