החיים כפי שהם

כשדיברתי עם יאיר אתמול הוא הציע שאשב ליד המקלדת ואתחיל. כמות הפעמים שרציתי לשבת ולכתוב כאן משהו היא כל כך גדולה עד שאני לא זוכרת את המספר, ועכשיו כשאני הכי חוששת לכתוב כאן אני רוצה.

התקופה האחרונה היא כל דבר חוץ מטובה. נראה שעל המשפחה שלי נופלים דברים רעים מכל כיוון, החל מזה שאמא שלי פוטרה מהעבודה, נמשיך בזה שסבא שלי מאורוגוואי נפטר בעקבות חסם במעי. עם סבתא שלי מהארץ (מצד אבא) ממשיכות הבעיות כרגיל- ריבים אין סופיים שגורמים לזה שהנכדים והילדים שלה רצו לברוח בליל הסדר מהשולחן. אצל אבא שלי בעבודה יש כל מיני דברים, אמא שלי באורוגוואי עכשיו בלי שנוכל להיות איתה ולחבק אותה ברגעים הקשים שלה. היא טסה ביום שבת ה-4.4 בידיעה שאבא שלה כבר נפטר והיא לא זוכה להגיד לו מילים אחרונות, אני בכלל הייתי בנופש בצפון עם חברות מהצבא. כשחזרתי הבייתה ואבא סיפר לי (ידעתי שאמא אמורה לטוס, כי אבא שלה על ערש דווי) בכיתי במשך כמה שעות. כשאמא שלי התקשרה כשהיא הגיעה לא הפסקתי לומר לה כמה אני מצטערת שלא הייתי איתה כשנודע לה, זו הייתה הפעם הראשונה מזה המון זמן ששמעתי את אמא שלי בוכה בלי איפוק. היא תחזור ביום ראשון הקרוב, ויהיה לנו הרבה על מה לדבר, ואני מקווה שבפעם הראשונה בחיי אמא שלי תרגיש מספיק קרובה אליי כדי לדבר איתי על הכל. ושלא תהיה גיבורה כל הזמן.

דניאל ואני בהפסקה ביחסים שלנו, כי אני ביקשתי. הגענו לנקודת חוסר תקשורת, חוסר סבלנות (מי היה מאמין שדניאל ואני נצליח אי פעם לגלות את משמעות הדברים האלה בינינו?). הבלאגן סביב שנינו גדול מידיי בשביל שנצליח כרגע גם להיות יחד, לפי דעתי, כי למרות שאנחנו מאוד אוהבים- משהו תקוע. זה לא דבר חדש, זה משהו שהתבשל ונבנה בתת מודע ובמודע, והשיחות על זה לא עזרו בינתיים כי כל פעם התגלה משהו חדש. ביקשתי זמן כדי להתרענן ולהתחזק, להפטר קודם כל משאר הצרות שדורשות ממני הרבה השקעה וכוח ולהבנות מחדש כמישהי שמוצא חן בעיניה מה שהיא נהייתה. אני כבר לא מצליחה להקדיש את עצמי לאף אחד כי אין לי את הדרך לעשות דברים נכון. לשם שינוי אני מנסה לא להוריד מעצמי על חשבונם של אחרים, וזה קשה יותר כשעכשיו יש מי שרוצה בתמיכתי.

הגענו לנקודת משבר שבה אנחנו כבר לא מחוברים אחד לשנייה כמו פעם. אני לא יכולה לראות מה עובר עליו, הוא לא רואה את מאמציי להתקרב. זה מוביל לזה שאני כבר לא משקיעה מאמץ בלהתקרב, כי הוא לא מספר לי ומה הטעם בלהיות עם מישהו כשקשה לו להפתח? או יותר נכון, הוא משתף כשמאוחר מידיי בשביל לתקן, וכל ההבטחות שנאמרות שבעתיד זה יהיה אחרת לא תופסים. אמרתי לו שהוא צודק, שבאמת קשה לי להתחבר ולהראות אמפטיה לאחרונה, כי אני מאוד מנותקת מהוויי שבו היינו עד לפני שנה. שנינו מאוד רוצים להרגיש שהכל בינינו כמו פעם, בעצם להרגיש את מה שגרם לנו לרצות להיות יחד ולהשאר כך לנצח (לפחות מבחינתי).

בכל הנתק הזה, שהוא בסך הכל מיום שישי, הבנתי עד כמה התרחקנו מלהיות חברים הכי טובים מהרגע שנהיינו יחד. ואחרי אתמול פתאום הבנתי עד כמה אני מתגעגעת לחבר הכי טוב שלי שיכולתי לספר לו כל דבר בשלוש מילים והוא היה משלים את כל המשפטים שאחריהם. לחבר הכי טוב שלא הסתפק אף פעם במשפט "יהיה בסדר", אלא תמיד דחף אותי ללמוד את טעויותיי וללמוד מהן מה אני צריכה לעשות הלאה. שאף פעם לא נראה פגיע למרות שהוא הודה שיש בו פגמים, ששמר עליי לא פיזית, אלא כמעין נותן חסות. שלא פחד לתת לי ליפול, ולפעמים ישב איתי בקרקעית כדי להזכיר לי שיש על מה להלחם. אני מתגעגעת לדניאל, ההוא שישב איתי 6 שעות על המחשב בהתכתבות ב-ICQ כי למרות שלשנינו היו עוד דברים לעשות השיחה משכה אותנו יותר מכל דבר, גם כשהוא עוד היה עם מיכל/בצבא, גם כשאני הייתי בתקופות עם אחרים/הפקות תיאטרון/בגרויות/עבודה. לדניאל שהרגשתי רע על זה שהתאהבתי בו כי לא היה סיכוי שהוא יתאהב בי חזרה, שהייתי בטוחה במשך חצי שנה שאני אאלץ לנתק איתו קשר כי אחרת אני לא אתגבר עליו. דניאל שהעמיד פנים שהוא חבר שלי בהופעת מטאל שגררתי אותו אליו כדי שרעות לא תסתכל עליי בעין עקומה, שנשיקות ממנו היו גאולה, שהאיסור שלו היה מתוק יותר מכל דבר. שסמכתי עליו, שאהב אותי ואני אותו, שביום שאמר לי שאני החברה הכי טובה שלו הרגשתי בפעם הראשונה בחיי מה זה להיות שווה משהו. אני מתגעגעת לכל כך הרבה דברים שאני לא רואה בו עכשיו, ואני חושבת שזה בעיקר בגלל שזווית הראייה שלי השתנתה. אני כבר לא הילדה הקטנה במערכת היחסים בינינו, אני כבר לא זו שתמיד מסתבכת בצרות ועם בחורים שלא טוב לה איתם, לא חסרת ביטחון כמו שהייתי פעם. אני פשוט מתגעגעת לחבר הכי טוב שלי שמאז שנהיינו זוג קצת נעלם ממני, הפחד הכי גדול שלי להכנס למערכת יחסים איתו היה זה בדיוק, למרות שאני לחצתי בהתחלה שזה יהיה בסדר.

אולי כדי לאהוב את דניאל באמת אני חייבת שיהיה בו משהו אסור? אולי המוח שלי בנוי עד כדי כך דפוק... התסכול שעולה בי מכל המחשבות האלה פשוט מדכא, והנה הסיבה שבגללה ביקשתי את ההפסקה הזו, כדי לחשוב ולהבין מה בדיוק קורה איתי כאן? וכל כך טבעי לי להרים את הטלפון, לספר לו את כל זה, אבל כשזה נוגע אליו? אלינו? אליי? אני לא יכולה לעשות את זה.

יכול להיות שהקשר "שובר השיאים באורכו" מבחינתי הוא יותר ממה שאני יכולה לתת. אולי אני לא בנויה לזוגיות אמיתית עדיין, כי יש לי עוד הרבה לעשות על מנת להתבגר ולהוציא ממני את המיטב. אולי זו פשוט תקופה לא טובה, אולי זה הצבא והמרחק. אני יודעת שעכשיו ההפסקה תהיה לי טובה, השאלה היא עד מתי אני אמשוך אותה.

בפעם הראשונה מזה הרבה זמן אני מבינה שכל האנשים מלבד דניאל שפעם בטחתי בהם בכל ליבי נעלמו מחיי או שאני נתתי להם להתפוגג החוצה. האנשים שאני בוטחת בהם היום הם שונים בתכלית והבעיה עם זה? שהם לא זוכרים אותי מהעבר. הייתי רוצה שיהיה לי האומץ לדבר איתם, but i'm chicken shit.

חסל קשקושים ללילה זה. הגיע הזמן לישון.

יאוש. החזרתי את מוריס למיטה אחרי כמעט שנה.