החיים כפי שהם

הדם זלף מפיה בזרם עדין. שכובה כשפניה לרצפה, חגורות עור נמתחות מכל גפיה ומצווארה לידו האימתנית של גבר שליט. הרצפה הייתה שחורה והיא נהמה כמו זאב נגוע בכלבת, הוא עמד בפוזה של מבט אפל כשראשו פונה הצידה, מה שהדגיש את העור החיוור (כמעט שקוף) שלו. עיניים? חלולות. של שניהם. אפילו לא היה בהם סיפוק מהסיטואציה. מישהו לידם הדליק סיגריה חרישית שהעלתה עשן בצורה של אישה רוקדת על עמוד. גם לו הייתה אישה לצידו, היא נמרחה על הקיר לידו בעיניים מסוממות וכהות, נראתה סתומה כמו שהוא רצה שתראה.

זו התמונה שראיתי בראשי כל הערב וביקשתי לא לשכוח אותה. הפסטיכסאח בצוללת הצהובה כבכל שנה נשא רוח שלילית משהו לצד הופעות טובות. שווארצעחייה (בתקווה שאני מאייתת את זה נכון) נתנו הופעה מ-ע-ו-ל-ה. פשוט נהדרת, כל הקהל השתולל והתפרע ונהנה ומה לא? The Fading חשפו ששוב המוסיקה שלהם טובה אך מונטונית (לטעמי בלבד) ו-Whorecore נראו שנשבר בהם משהו מההופעה האחרונה שלהם שראיתי (20.12.2007, שנה בסה"כ). ההופעה עדיין הייתה טובה, אפילו טובה מאוד, אבל הייתה חסרה שם אש. או משהו.

חוץ מזה ההופעות האחרות היו חביבות. המחווה ל-Megadeth לא מצאה חן בעיניי, אבל Buzzer שפתחו את הערב היו נחמדים, חימום מוצלח לקהל.

הכרתי אנשים נחמדים, ביליתי בחברת מישהו שלא ראיתי כבר... מלא זמן. כמה שנים לפחות, מאז ימי ההסתובבות עם חברות ליד"ה. התגעגעתי לדניאל והייתי צריכה אותו לצידי. ניסיתי הרבה דברים שלא הצליחו, אני שונאת חיוכים מזוייפים. ושיוצאים ידי חובה איתי.

הייתי אמורה לצאת היום לאבט"ש למשך שבוע ובסוף זה התבטל בגלל שההקצאה הייתה לבן ולא לבת. למרות שהבטחתי לא לגלח את הזקן לכמה ימים ולהשתין בעמידה. זה בסדר, כי רציתי שזה יתבטל, כי הייתי אוכלת את עצמי לבד כרגע, כי יש לי תחושה מתגברת של לבד. הכל עדין בחיים וקשה תמיד להאמין שדברים נקטעים בשניות כשזה מתאים להלך הרוח (אף פעם לא שלי).

הבנתי. כל אדם שאי פעם נמשכתי אליו היה אדם שהיה כן איתי, עד גבול מסויים. אבל הכנות הייתה הרבה יותר גדולה משל האדם הממוצע. אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר, אבל המכנה המשותף לכולם הוא שהיה להם מקום מסתור עם עצמם כשלי אף פעם לא היה אחד כזה מולם. זה תקף גם היום, בהבנה הגדולה מכולם, אני לא מתכוונת לעצבן.

העייפות, המחלה, התשישות, הצבא. אני מרגישה שאני מתפוררת. מחכה לזמן חופש שאני רוצה לקחת. לא יודעת בדיוק איך אני אבלה אותו, אבל אני אסתדר. אסע. אתמודד תוך נסיעות אוטובוס ארוכות כמו פעם.

יאוש. 35 שנה ועודנו כאן.