החיים כפי שהם

לנשום, ללכת, לראות את החוץ. הייתי זקוקה ליום הזה, לירושלים שלי, לשקט ולרעש.

לחברים ותיקים, שיחות אינטליגנטיות עם מורה למתמטיקה שתמיד היה פילוסוף, למפגשים מביכים עם מישהו שפעם חשבתי שאני רוצה איתו משהו רציני, לשני כדורי גלידה מושקעים, נסיעות ארוכות באוטובוס בשעות שהן לא 5:30 או 19:00. להתעורר לאור יום ולחזור הבייתה לפני שמחשיך, להפרד מאח שלי לפני שהוא נשלח לתל השומר (כן, אחי התאום התגייס הבוקר), להיות עם אמא ואבא כשאני עוד בהכרה, לא להתעצבן על היום המתסכל בצבא. שלא יהיה לי איכפת מהרבה דברים שמטרידים אותי ביום-יום, שהשעה עוד מעט 21:00 ואני לא בוכה, או מתה ללכת לישון.

היתרונות בלעשות משמרות סופ"ש ולקבל יום חופשי לאחריהן, רבות מכדי לסיים במילים.

הלכתי לבקר בביה"ס והיה כיף. אפילו כשחיכיתי לחברה שתצא מהשיעור, ישבתי בשמש ונהניתי מהחום והליטופים שיש בימים שבהם מזג האוויר מושלם. קראתי קצת, אבל השיכרון מהשמש מנע ממני ריכוז בטקסט אז סגרתי את הספר ונמנמתי קלות. הרגשתי שאני בוערת מבפנים, עם חמצן טרי שזורם מהעצים ישר אליי, וחיים חדשים תססו בי. אולי אני over dramatic אבל זה בהחלט שינוי מרענן ממזגנים מכוונים על 20 מעלות בקומה מתחת לאדמה, ללא אור יום, ללא חלונות, ללא כלום חוץ ממחשבים ומסכי פלזמה.

אני לא יודעת אם דביר התחמק ממני או שאני ממנו. הפגישה הסתכמה בחיבוק צונן ותחושה חמצמצה, מבט גנוב אחד והסמקה ממני. רציתי לדבר קצת יותר, תמיד יש לי את הבעיה הזו.

להורים שלי קצת קשה היום. גם הילד הקטן שלהם התגייס ונשלח לבסיס הרחק מהבית, קרוב יותר לאילת מאשר לכל עיר אחרת. הם שותקים עכשיו, אבל הם התכתבו היום ב-SMS בשפה המשותפת להם. אבא הודה שהוא מודאג, זה לא קורה הרבה. כואב לי שקשה להם, וחבל לי שאין הרבה שאני יכולה לעשות בשביל לעזור להם. רק לנסות להעביר את הזמן מהר יותר.

דמעות עולות לי בעיניים עכשיו. רק רציתי לומר.

העברתי היום בראשי את המחשבה על כך שאולי דניאל יעזוב לארץ זרה בשלב מסויים בשביל ללמוד באוניברסיטה. חשבתי על מה יהיה אם הוא יחליט ללמוד גם תואר ראשון בחו"ל, אם אני אנסה לעזוב הכל ולבוא אליו ברגע שאני אסיים את השירות הצבאי שלי או שאני לא אעמוד בזה. חשבתי על מה יקרה אם הוא יישאר בגללי בכל שלב, כמה שאני ארגיש אשמה על כך שאני לא נותנת לו להתקדם בחייו, זה היה מציק לי כל הזמן. עכשיו כל התוכניות של מה תעשה אחרי שתשתחרר מתחילות לקבל צורה, אני מפחדת להאבד שם בדרך ולא להתאים לתוכניות, איזה תוכניות שלא יהיו. אני לא יכולה לדמיין את עצמי לבד שוב, לא עכשיו. אני גם לא רוצה להגיע למצב הזה.

דבר אחד אני יודעת, אם הוא יחליט לעזוב זו לא תהיה בגידה וכל הדברים שלו נשארים אמיתיים בעיניי. הוא עדיין יהיה אהבת חיי, הוא אהבת חיי, ובמקום שבו אני נמצאת אני מרשה לעצמי להגיד שידעתי את זה מזמן.

רציתי לפגוש את יאיר היום ומשום מה לא הרמתי אליו צלצול. בקושי עניתי לשיחות היום, לצלצל החוצה צלצלתי פעם אחת, לאמא. אולי גם זה לא. (סליחה. שיחה יוצאת אחת לדניאל, והוא היה בפגישה ולא יכל לדבר.)

נפגשתי עם יונתן בשישי בקריה. הוא אמר לי שאני נראית סחוטה ולא טוב למרות שהרגשתי מאוד טוב יחסית לשבועות הקודמים. לקחתי את זה קשה, לא בגלל שנעלבתי, אלא בגלל שאם כשאני מרגישה טוב אני נראית זוועה... זה אומר שהטוב שלי הוא הרע במיעוטו- לא סימן חיובי. גם היה שלב שהוא קרא לי בשם של בחורה אחרת. לא זוכרת מי. לי זה הזכיר קטע לא נעים מהעבר, ושאבא שלי מידיי פעם מתבלבל וקורא לי בשם של אמא שלי.

לא קראתי בלוגים עידן ועידנים, אני לא מתקשרת לאנשים למרות שבא לי לדבר איתם. צריכה להתגבר על המחסום הזה. רוצה להפגש פנים מול פנים (אני עוד חייבת לעדי ערב בנות, ולזואי ארוחה, ובא לי לצאת עם מיכל לסיבוב במקום הזוי).

אבל הכי הרבה רציתי לומר היום לדניאל שאני רוצה שהוא יבוא לישון אצלי. לא הייתי מסוגלת לבקש ממנו. הוא יקרא את זה כאן כשהוא יחזור מהצבא (כי הוא עובד עד מאוחר) ואז יאמר "אבל למה לא ביקשת?" -"כי זה לא היה גורם לך לבוא."

מקלחת, לצחצח שיניים, ואולי עכשיו לישון? כבר כמעט 21:30, מחר קמים ב-5:25. מותר.

לילה טוב,

יאוש. מקווה שמחר לא יהרוס לי את כל השוונג.