החיים כפי שהם

אני מחכה שתתקשר, באופן מטופש. שנפר את השקט, שתחזור קרוב אליי גם אם רק בקולך.

אני מתחילה לחלום עלייך שוב, אני מתענגת על כל חלום. זה כמו לפני שנה כשעוד היינו כל כך רחוקים וחשקתי בך קצת פחות בסתר משהיה לי מותר. היית מופיע כל לילה בדמות אחרת שידעה למשוך אותי למקום חשוך וסודי שהיה כולו שלי. הראית לי שאני יכולה לדרוש בעלות על כל דבר שקשור לחיי (בסופו של דבר גם עלייך) ולחייך כשאני עושה את זה. חיוך קטן שלא מסגיר את הרוע או הטוב שממנו הוא נובע.

אני מחכה לראות אותך שוב. מתי תבוא?

האצבעות מגרדות והמוח חוסם. אני מסוגלת להודות במה שקורה לי לאחרונה?

(אולי זה סתם בגלל שאני על המחשב הנישא של אבא. אולי דברים לא זורמים כשאני מרגישה שכל שנייה אני יכולה ללכת עם המקשים לכל מקום שארצה. רגע, אבל אז לא יהיה לי אינטרנט.)

יאוש. שמחה על הסופ"ש הארוך, ושאני בבית.