אני מניחה שיהיו עכשיו הרבה עדכוני מצב קצרים.
אני בבית אחרי יומיים במכינת נחשון. כבר באוטובוס, בדרך הביתה, הרגשתי את זה מתחיל. הייתי עצובה. לכאורה ללא שום סיבה רציונלית, אבל הייתי עצובה. איך הוא יכול לטעון, המרצה לפילוסופיה במכינת נחשון, שרגשות הם דבר רציונלי? כיף לי, נחמד לי, אני גאה בעצמי, כולם גאים בי, אני אהובה מאי פעם, ורע לי. איפה הרציונל כאן? אם אני דטרמיניסטית -ואני דטרמיניסטית- ואני מאמינה שלאחד ליאור דהן לא היתה בחירה חופשית בזמן שהוא עשה את מה שהוא עשה, חייבת להאמין שלא היתה לו בחירה, לא רוצה לחשוב מה המשמעות של האופציה שהיתה לו היכולת לבחור אחרת לגבי האנושות, איך אני יכולה לשנוא אותו? מסכן, מה זו אשמתו. זו לא אשמתו. הוא מכיל רק רע ואין לו אפשרות לבחור בטוב. אף אחד לא בוחר את מה שהוא עושה => אין מוסר => אי אפשר להאשים אף אחד בשום דבר => אין טעם לשנוא מישהו על משהו שהוא בכלל לא אשם בו. ואני שונאת בכל זאת.
ועכשיו שמישהו יסביר לי איפה פה הרציונל.
הוא אמר שהוא אדם מלא באהבה אבל לא שונא אף פעם. איך זה אפשרי?
אני הצלחתי לאהוב רק אחרי ששנאתי. כשלא שנאתי, לא אהבתי. כשלא אהבתי, לא שנאתי. אלו עובדות. קודם הצלחתי לשנוא, זה היה קל. אחר כך באה האהבה, בלי שרציתי. אפשר הפוך?
אולי, כמו שאמר יואב אסא בהרצאה במכינה, אם אני אגיד לעצמי הרבה שאני אוהבת להיות בבית, אולי אני אוהב להיות בבית. אני אוהבת להיות בבית. אני אוהבת להיות בבית. אני אוהבת להיות בבית. אני אוהבת להיות בבית. אני אוהבת להיות בבית. בבית, אני אוהבת להיות. להיות בבית, אני אוהבת. אני אובולשיט! גאדמיט, בולשיט! יובל, תנקי את החדר! יובל, תסדרי את החדר! יובל, תחזירי כל דבר למקום! יובל, החדר שלך מבולגן! יובל, את לא זזה לפני שאת מנגבת את השיש במטבח! יובל, את מנקה את האמבטיה השבוע! יובל, תזכרי שאת לא הולכת עד שלא החלפת את שקיות הזבל בשירותים, גם אם את מאחרת מאוד! יובל, החדר שלך מאוד מבולגן! יובל, עכשיו את קמה מהמחשב ומסדרת את החדר! יובל, אני רוצה לראות שטיח! יובל, אדי כבר! צאו. לי. מהוריד. מהחדר. צאו. לי. מהחדר.
יודעים מה? זין. הבגדים שלי ישארו על השטיח. באמצע החדר! [הו, האימה!] לא יזוזו משם. ואתם לא תגעו בהם, כי אם תגעו בהם אני אחזיר אותם לשם בחזרה. נשבר. לי.
זה כעס. הא, זיהיתי לבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
