http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=545049It matters not how strait the gate, How charged with punishments the scroll, I am the master of my fate: I am the captain of my soul.heCopyright 2026 Yoshi.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=545049http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=545049&blogcode=14003077<div align="right" dir="rtl">פעם הייתי ממלאת טבלאות קטנות אחת לשבועיים בערך, כשהרגשתי משהו. "אוה, פתאום אני מרגישה X כלפי Y", כאשר {X | רגש אחד פשוט}, ו-{Y | כל דבר שאפשר לחוש משהו כלפיו}. עמודה של תאריך, עמודה של טריגר, עמודה של מושא התחושה, עמודה של תחושה ועמודה של פירוט על איך התחושה מרגישה בעצם. ואז הייתי מרגישה "יותר טוב", כלומר לא מרגישה דבר שוב. ואז הייתי מרגישה גם פתטית, אז השלכתי את הטבלה. אם היו מגיעות יותר מדי תחושות בו זמנית, הייתי מתבלבלת ומתאבנת, וזה היה "התקף חרדה". שהצריך "תרפיה" ויצר "נטיה לכפייתיות", שיצרה "טקסים" שנועדו ל"בריחה מהתמודדות" וגם "הדחקה".אבלאני מתחילה לחשוב שהפעם, הפלונטר הזה של פרפרים בחזה שלי הוא בכלל לא התקף של שום דבר. יכול להיות שהוא אפילו לא תופעה חריגה. ועושה רושם שהוא גם לא דורש שום טיפול. כנראה שפשוט כך מרגישים אנשים נורמטיביים שמרגישים הרבה דברים ולא מתים מזה.אני כותבת מילים אלו וכמעט לא מאמינה להן. "1. אנשים נורמטיביים חשים המון תחושות ולא מתים מהן; 2. אני חשה המון תחושות ולא מתה מהן;". יש כאן איזה "3." שמכריח פרפר של גאווה שכתוב לו על המצח "אני נורמטיבית" להתעופף. ה-3. ה</div>Sat, 28 Dec 2013 19:30:00 +0200yoshi.yuval@gmail.com (Yoshi.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=545049&blogcode=14003077http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=545049&blog=14003077http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=545049&blogcode=13682092<div align="right" dir="rtl">מקראשמות: רועי &ndash;אחי הקטן. בן 14 וארבעה ימים, אבל עם מנטליות של בן 18. רוב החברים שלו מעל 16 בכלאופן. נעם &ndash;אחותי הקטנה, בת 7 וחצי. - אזברחתי מהבית. היתה פגישה, היה כיף, חזרתי הביתה. אמא חטפה קריזה והתחילה לצרוח עלי לנקות את המקלחת, שמעו אותה גם השכנים. ניקיתי את המקלחת בצורה הכי מושקעת שניקיתי אי פעם. invictus עזרה לי מאוד. ואז התחלתי להקריא לנעם את צ'רלי בממלכת השוקולד וזה היה מאוד כיף לשתינו. סיימתי, התחלתי לדבר עם דורה,ואז אבא בא והתחיל להשפיל אותי על זה שיש עוד דברים מלוכלכים במקלחת ושזה זוהמהוחיידקים ושזה מסוכן באמת לבריאות של כולנו. ואמא גם באה והתחילה לצעוק. והם שניהםצעקו עלי שהכל מזוהם. ואז אבא אמר לי שאני לא אשקר לו, כלומר שהוא לא מאמין לישניקיתי את המקלחת. כשהם סיימו לצעוק ואמא גירשהאותי מהמקלחת כדי שהיא תוכל לסיים לנקות, אבא שאל - 'תגידי, מי מנקה במכינה שלך?המכינאים או שיש מנקה מבחוץ?' הוא ידע את התשובה. הוא רק רצה להגיד - 'וואעליכום.אני כבר רואה איזה סכסוכים יהיו לך עם הבנות בחדר שלך על זה.' פה נשברתי. שבועיים ושישה ימים בלי פרוזק + שבוע הקמה למשתה פורים</div>Fri, 22 Feb 2013 18:41:00 +0200yoshi.yuval@gmail.com (Yoshi.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=545049&blogcode=13682092http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=545049&blog=13682092http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=545049&blogcode=13673434<div align="right" dir="rtl">מייל שנשלח לפני כעשר דקות. סיכום ליל גיבוש לש"ש של"ח. היינו לוחמי אצ"ל במשימה, ואז הבריטים [הש"שינים] תפסו אותנו והוכנסנו לכלא [מוזיאון אסירי המחתרות]. חינו בכלא כ-12 שעות, בתנאים שמסמלים את תנאי האסירים. בסוף הפעילות היה סיכום וסיור מודרך במוזיאון בו בעיקר סיפרו לנו סיפורים אישיים כי את תנאי המחיה ושיטות הכליאה, העינויים הפסיכולוגיים, החקירה והעינויים של הבריטים למדנו קודם על בשרינו. X הוא שם בדוי כמובן.-היי X. מה המצב?אני לא בטוחה למה אני ממענת את זה הפעם אליך. בד"כ אני כותבת את הסיכומים האלה לעצמי, מקסימום מפרסמת בבלוג אחר כך אם מתחשק לי. אבל הינה זה בכל זאת אליך.היה לי מאוד מאוד קשה בלילה הזה. כל הזמן הייתי על סף התפרצות, כל הזמן הייתי על סף בכי. היה לי מאוד קשה להתמודד עם כמות האנשים, עם התחושה של כולם שמשווים אותם זה לזה, שהם פחות טובים מאלו שסביבם, ומתוך זה - עם הצורך הנואש של כל אחד ואחד לדבר כמה שיותר על דברים גדולים ומשמעותיים שהוא עשה כמש"צ. הרבה מאיך שהרגשתי לא קשור אל משהו שקרה או משהו שעשיתי, אלא קשור לזה שאני נקייה מפרוזק כבר שבוע, שישה ימים ושעתיים, ויקח לי עוד כמה חודש</div>Fri, 15 Feb 2013 13:24:00 +0200yoshi.yuval@gmail.com (Yoshi.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=545049&blogcode=13673434http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=545049&blog=13673434http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=545049&blogcode=13671422<div align="right" dir="rtl">אני לא מטומטמת. שיהיה ברור. אם למישהו היה ספק. אני לא מטומטמת.</div>Wed, 13 Feb 2013 18:27:00 +0200yoshi.yuval@gmail.com (Yoshi.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=545049&blogcode=13671422http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=545049&blog=13671422http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=545049&blogcode=13668436<div align="right" dir="rtl">ל' בשבט דראש חודש אדר התשע"ג, 10.2.13, 00:10. אני מרגישה אשמה. אשמה כל כך! אני מרגישה שאני צריכה להתבייש בעצמי. אני מרגישה טיפשה ומטומטמת וגרועה. לא עשיתי שום דבר טוב, רק דברים רעים כל היום. וזו אשמתי. אשמתי אשמתי אשמתי.מה אשמתי? במה אני אשמה? - מה זה משנה! לא לשאול שאלות. להרכין ראש ולהיות אשמה וגורועה ואשמה. האשמה מכרסמת אותי. עוד רגע ולא ישאר ממני שום דבר. רק גוש חסר תועלת שלא עשה שום דבר בעל משמעות אמיתית כל היום. איזה יום מבוזבז! אלוהים אדירים, יום מבוזבז כל כך! יכולתי באותה המידה לא לקום מהמיטה והיום הזה היה נראה אותו הדבר בדיוק! [זה לא נכון. היינו באנדרטת מח"ל ועשיתי הדרכה למשפחה. הכנתי רשימת תפקידים למשתה. הכנתי תיק בפרוייקט. שירשרתי עם גאדול. עשיתי דברים שהם כיפיים.] למה לא התקדמתי עם הלוג? למה אני לא מסוגלת להתקדם איתו? כי הוא ע-נ-ק. הוא עצום, כמו האשמה שלי. הוא מפחיד אותי. אין לי כוח להתמודד איתו. הוא מבהיל. אז אני נבהלת ושונאת את עצמי על חוסר התועלת. את מי אני מעריצה - את א"ק שלא מפסיקה ללמוד לא משנה כמה שונאים וכמה רע. את א"ע כי היא פשוט מושלמת. היא לא, היא טיפשה והי</div>Sun, 10 Feb 2013 20:45:00 +0200yoshi.yuval@gmail.com (Yoshi.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=545049&blogcode=13668436http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=545049&blog=13668436http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=545049&blogcode=13665983<div align="right" dir="rtl">כ"ט בשבט התשע"ג, 9.2.13, 02:10 AM, נכתב במחברת משנה שעברה. ההבנה שאני בורחת מהתעמטות עם העובדה שלא עשיתי שום דבר משמעותי מזה יותר מדי זמן מכה בי. זו עדין לא אפילו התחלה של התעמטות עם העובדה הזו, וזה אומר שיש לי עוד דרך ארוכה לפני שאוכל לישון כמו שצריך. כי הקשיים האלו מגיעים בלילה, תמיד בלילה. כל היום אתה מדחיק, ובלילה אין לאן לברוח. אני יודעת שזה לא נכון, שלא עשיתי שום דבר משמעותי: היתה לי הפקה שהייתי בה משמעותית, גם אם מאחורי הקלעים. ניהלתי פגע-וברח נהדר. הצלחתי ללמוד קצת להיסטוריה.הפסקתי לקחת פרוזק ואני בסדר. אפילו סידרתי את החדר ושמרתי עליו מסודר עד עכשיו, כבר למעלה משבוע. אבל גאד! זה לא מספיק. אדרנלין. חסר לי האדרנלין שמגיע כשעושים משהו גדול. אולי רין צודקת, התמכרתי לאדרנלין. אני לא עושה מספיק! לא התקדמתי עם הלוג למרות שיכולתי, לא קראתי את הוא הולך בשדות למרות שיכולתי, לא התחלתי לתפור למרות שיכולתי, לא ערכתי המון המון תקצירים לאנימנגה למרות שיכולתי, לא התחלתי ללמוד לוגיקה למרות שיכולתי, ואני יכולה להמשיך את הרשימה של מה עשיתי ומה לא עשיתי לנצח. אבל זה לא משנה. זה לא משנה כלום. מ</div>Sat, 09 Feb 2013 10:52:00 +0200yoshi.yuval@gmail.com (Yoshi.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=545049&blogcode=13665983http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=545049&blog=13665983http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=545049&blogcode=13662349<div align="right" dir="rtl">מצאתי את זה על המחשב. יש פה המון ריפרנסים לדברים שקרו ביני לבין 'הראל', ששמו בדוי. מסמך הוורד טוען שהוא "נוצר בעשירי בינואר". מגיעות לך תשואות. הצלחת להשיג את שמיה בן-דור מנסה להשיג כבר שנתיים וחצי: הצלחת לסתום לי את הפה. זהו תחילתו של עידן חדש. עידן הראליאני. עידן בו אין איש שיגיד כמה פעם היה טוב יותר, מכיון שלא נשארו זקנות פטפטניות עם סינורים ורחת לוקום שיספרו כיצד נראו דברים פעם. עידן בו אין יוזמות מציקות של אנשים קטנים שסבורים שיחד גדולים הם, מכיון שהאמונה בעתיד טוב יותר אבדה עצמה לדעת כאשר הועמדו הקטנים על מקומם. עידן בו אין ספקות שיכרסמוך עד לא יוותר ממך דבר, מכיון שלא נשאר בית לרוח האומץ או לשאיפה לעצמאות שחוזרות ובודקות את יציבות יסודותיהן. עידן בו אין מי שינסה לבצע עקיפת סמכויות מעליבה, מכיון שלא נותרו ציפורים שעפות גבוה, כאלה שידעו שיש שמים מעבר לעננים להביט בם. עידן בו אין לי אמונה, מכיון שאין לי הוכחות לקיום הטוב בחיים. מאז כמובן דיברנו והכל בסדר עכשיו.</div>Wed, 06 Feb 2013 11:01:00 +0200yoshi.yuval@gmail.com (Yoshi.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=545049&blogcode=13662349http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=545049&blog=13662349http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=545049&blogcode=13661745<div align="right" dir="rtl">אני מניחה שיהיו עכשיו הרבה עדכוני מצב קצרים. אני בבית אחרי יומיים במכינת נחשון. כבר באוטובוס, בדרך הביתה, הרגשתי את זה מתחיל. הייתי עצובה. לכאורה ללא שום סיבה רציונלית, אבל הייתי עצובה. איך הוא יכול לטעון, המרצה לפילוסופיה במכינת נחשון, שרגשות הם דבר רציונלי? כיף לי, נחמד לי, אני גאה בעצמי, כולם גאים בי, אני אהובה מאי פעם, ורע לי. איפה הרציונל כאן? אם אני דטרמיניסטית -ואני דטרמיניסטית- ואני מאמינה שלאחד ליאור דהן לא היתה בחירה חופשית בזמן שהוא עשה את מה שהוא עשה, חייבת להאמין שלא היתה לו בחירה, לא רוצה לחשוב מה המשמעות של האופציה שהיתה לו היכולת לבחור אחרת לגבי האנושות, איך אני יכולה לשנוא אותו? מסכן, מה זו אשמתו. זו לא אשמתו. הוא מכיל רק רע ואין לו אפשרות לבחור בטוב. אף אחד לא בוחר את מה שהוא עושה =&gt; אין מוסר =&gt; אי אפשר להאשים אף אחד בשום דבר =&gt; אין טעם לשנוא מישהו על משהו שהוא בכלל לא אשם בו. ואני שונאת בכל זאת. ועכשיו שמישהו יסביר לי איפה פה הרציונל. הוא אמר שהוא אדם מלא באהבה אבל לא שונא אף פעם. איך זה אפשרי? אני הצלחתי לאהוב רק אחרי ששנאתי. כשלא שנאתי, ל</div>Tue, 05 Feb 2013 20:19:00 +0200yoshi.yuval@gmail.com (Yoshi.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=545049&blogcode=13661745http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=545049&blog=13661745http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=545049&blogcode=13220726<div align="right" dir="rtl">טוב, היה לי חודש פסיכי לגמרי ורציתי לפרוק אז באתי לפה.יש כמה נושאים שאני רוצה לכתוב עליהם. אחד זה צעדת השביל המחבר, השני הוא מגמת תיאטרון ותרגילי הבימוי, השלישי הוא התקדמות אישית שלי בדרך לנורמליזציה חברתית, הרביעי הוא התקף חרדה שגרם לי לחשוב המון.צעדת השביל המחבר היא צעדה לזכר חללי נצר אחרון. נצר אחרון הם אנשים ששרדו את השואה לבד, נצר אחרון לשושלת המשפחה שלהם. לא נשאר להם אף אחד. חלק מהאנשים האלה הגיעו לארץ והדבר הראשון שהם עשו היה להתגייס לפלמ"ח ולהגן על ישובי הארץ המלחמות הראשונות. חלקם גם נפלו במלחמות האלה, ואין אף אחד שיזכור אותם. מה שקורה בצעדה זה שמש"צים מקבלים שמות של חללי נצר אחרון ולומדים אותם. לומדים את הסיפור שלהם, שומעים עדויות אופי, קוראים מכתבים שהם כתבו או שנשלחו אליהם, לומדים אותם כמו ששחקן עושה עבודת דמות. ואז הצוות משלב כל חלל-שניים-שלושה לתחנה אחת לפי נושאים. הנושאים הם: שורדי קהילות, פלמ"ח, פארטיזנים, המצור על גוש עציון, המצור על ירושלים, העפלה, תנועות נוער, גיוס לעליה, ועוד שני סיפורים אישיים. נניח שיש שני חללים שהיו בפלמ"ח, אז מכניסים אותם יחד לתחנת ההצגה על הפלמ</div>Fri, 20 Apr 2012 20:05:00 +0200yoshi.yuval@gmail.com (Yoshi.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=545049&blogcode=13220726http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=545049&blog=13220726http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=545049&blogcode=13209920<div align="right" dir="rtl">ביקשתי מאלוהים את האומץ לשנות את מה שביכולתי לשנות, להשלים עם מה שאין ביכולתי לשנות, ואת התבונה להבחין בין השניים, והוא שלח לי אתכם. &#9829; בדיוק כשהתייאשתי מלחפש מאיפה לשאוב את הכוחות לעבור את התקופה הנוראית הזו.</div>Sat, 14 Apr 2012 17:46:00 +0200yoshi.yuval@gmail.com (Yoshi.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=545049&blogcode=13209920http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=545049&blog=13209920