Sludge Factory

מה את חושבת לעצמך,

שהעולם הוא משחק? , שאת מפעילה אותו? , שאנשים הם בובות לרגלייך?

זה לא ככה יקירתי.

אני מצטערת.

אחרי ניתוק כל כך ארוך, אני כבר סגרתי את עצמי מכל הכיוונים האפשריים.

את, את כבר יצאת מתוכי. מזמן.

עוד ביומולדת ההוא של מישהי שהייתה פעם, שחשבת שתוכלי לשחק לי אותה שיכורה.

כמה טיפשה היית, ונשארת.

אני מוכנה להסכים לכל הדברים האלה,

אבל אני נמצאת מאוד רחוק מכאן, בגלקסיה אחרת.

חולמת על הלבד הנצחי שלי,

חולמת שהאנשים הם קצת שונים ושיש לי כאן מקום. 

איפה אתה, איפה.

תמיד ידעת איך להוציא אותי מכאן, איכשהו.

ידעת להגיד מילים טובות ולשפר לי הכל. פשוט ככה.

ידעת להוציא אותי מפה, לתת לי לנדוד רחוק ובשקט.

ועכשיו, עכשיו נעלמת. הכל חיקויים מזוייפים וזולים לידך.

ואני מתגעגעת אלייך. אל החיוך שלך. אפילו אל הבדידות שלך אני מתגעגעת.

אתה עובר קורס קצינים עכשיו, ואני מקווה שאתה בסדר.

אני יכולה להרגיש שלא קל לך, והתחושה שיכולתי לשנות לך קצת את הבדידות הזאת מעיקה עלי.

תמיד ידעת לעטוף אותי באהבה שלך.

אני רוצה שתבוא אלי. עכשיו. שתבוא. ונעטוף אחד את השניה.

נעטוף ויהיה לנו טוב.

חזרתי היום מאילת. היה כל כך חם שם והשתזפתי בעל כורחי.

כל העניין הזכיר לי את ארועי שנה שעברה שהייתי שמחה לא לשוב אליהם, הפעם זה היה עם המשפחה ונהנתי מאוד.

לשבת על כיסא הבריכה, עם משקפי שמש גדולים וכוס של מיץ צהוב ולא מזוהה עם קש שמשתלשל לי מהפה, ובגד ים כחול קטן.. שקט, מנוחה.

נכון להיום זה כבר 6 ימים ללא בית ספר, אני מניחה שזה מה שציפיתי לו, לא?

אז מדוע אינני שלמה עם זה עכשיו?