Sludge Factory

יקירי המופלא,

אני קוראת דברים שאתה כותב, ובעצם מבינה כמה הדמיון ביננו רחב.

אני מתגעגעת אליך.

יקירי, הגעגועים האלו הם בלתי הגיוניים, אך כל יום אני חושבת אותך,

מרשה לעצמי לשחזר את פניך ואת מילותייך.

נוזפת בעצמי על טפשותי.

איכה, יקירי? , מדוע הינך לא כאן, איתי. מדוע אני לא מלטפת את פניך המדיהמות,

ושומעת את הגיגיך הנפלאים. אתה כה אציל, כה חסון.

בעודך חש לבד, אי שם, רחוק מאוד מכאן- אני כאן.

חושבת עליך לעיתים קרובות, ובעיקר מתגעגעת לנוכחות שלך בחיי.

אולי איפשהו בלב אתה מרגיש אותי,

אולי איפשהו בלב יש לך מקום בשבילי, מקום קטן.

היום היה יום לימודי האחרון במסגרת בית הספר.

שיעור ספרות אחרון וצלצול אחרון שמבשר סיום גדול.

היה כיף ונחמד, והרגשתי טוב. התמונה שלי כבר תלויה על הקיר וכל שנותר לי הם כמה מבחנים לעבור וזהו.

מבחן מתכונת באזרחות מתקרב ואני לומדת את כל החומר בהסטריה, מקווה שאצליח ואקבל ציון סביר...

חוץ ממנו- בגרות בספרות מיד אחרי שבועות.

רוצה שיגמר כבר.

רוצה לשתות, רוצה להזדיין.

החופש קורא לי. כבר מגיעה יקירי, כבר.

עדיין בחיים כאן.

חיים מאוד מוזרים אני חייבת לציין. הזמן עובר לו ללא כל משמעות ומעש ואני או לומדת, או מתבטלת או מחכה שמישהו ספציפי ישלח הודעה.

קצת עלוב למען האמת, אבל אף פעם לא אמרתי שאינני כזאת.

איך לבסוף שבית אותי כך? איך נתתי לעצמי ליפול בפח הקסמים שלך?

אסור לי, פשוט אסור. האהבה הזאת לא יכולה להתממש לעולם. בעיקר באשמתי, וכנראה אמשיך לאכול את ליבי על כך עוד המון זמן.

ויתורים מהירים והחלטות פזיזות. גיל 15.. נראה כאילו עבר יובל מאז. כה פזיזה! היכן היה המוח שלי אז? שיקול הדעת שלי?

כולם הסתתרו איפשהו מפני ולא מצאתי אותם ובטח שלא השתמשתי בהם.

עכשיו כל מה שנותר לי לעשות בשעות הפנאי שלי זה ללמוד. ומה כשיגמרו הלימודים? , והם יגמרו.. הו.. איך שהם יגמרו.

ינטשו אותי לבד כאן, בלילות. להעביר מול מחשב שכבר נמאס לו.

איך, איך התאהבתי בך ככה. באמת התאהבתי? כן, לעזאזל. כמה אוכל להתכחש לאהבה החולנית הזאת.

אהבה ללא מילים. אהבה שבגללי נגזר עליה לגווע.

אני מצטערת על הפגיעות שלי, על הפגמים שבי, על השקרים, הולכת השולל. אני מצטערת שהרגשת אדיוט בגללי,

לא מגיע לך. אתה בן אדם טוב, יפה תואר, אצילי ומקסים. אני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם.