בא לי לכתוב משהו טיפשי.
אין לי שום דבר שאני יכולה או רוצה להעלות על הכתוב.
זאת מיכוון שהכל מבולגן לי, אבל עם כל הבלאגן הזה אני יכולה לומר שמשהו בי מתחיל להסתדר איכשהו.
כול החברה שלי נעלמה. אני העלמתי אותה ואני דואגת בשיטתיות למנוע ממנה לחזור ולהופיע.
הזיון הראשון והיחיד שלי כבר כמה שנים מקבל ממני דחיות על ימין ועל שמאל למרות שסף החשק שלי עוד מעט מגיע אל קיצו,
החברה היחידה הקטנה והרחוקה שלי לא מקבלת ממני שום אות חיים לאחרונה, - וגם בגלל שאני רוצה להתרחק קצת כי הקרוב הזה לא ממש נעים לי.
ופרט לשניים האלו כל אחד שניסה והצליח איכשהו להתקרב אלי מהמעגל החברתי שלי כעת רחוק מתמיד.
טוב לי ככה, רחוק. לא מסוגלת להיות בקשר עם כל האנשים האלה שעושים לי להרגיש לא טוב עם עצמי ולהצטרך להמציא להם כל הזמן סיבות שהחיים נפלאים כשאני בעצמי לא יודעת להסביר את זה לעצמי.
אני נהנת מהשקט העלוב הזה, שאין בו כלום חוץ מקור ומבדידות. אבל שני אלו עוטפים אותי כל כך טוב שאני ממש יכולה להרגיש שקצת נעים לי בפנים.
כמה עלובה אני, מה נהיה ממני. אני רוצה לקוות שבעתיד זה ישתנה ואכיר אנשים אחרים ועוד אנשים ועוד, שאנשים יגרמו לי לחייך, לגנוח, להנות. ולא להרגיש מטופשת בכל היציאות והפגישות המטופשות שסביבי. אני רוצה מישהי שתבין אותי ותאהב אותי ותתמסר לי, ומישהו שירים אותי למעלה ולא יפחד להיכנס אלי עמוק לצורכי מחקר והנאות מטורפות.
אני מקווה שאני באמת בסדר עם עצמי עכשיו, כי מאוד מבולגן לי. העיקר שאין אני צריכה להחזיק אחרים על כתפיי הדלות כשאין בי את היכולת הבסיסית להחזיק כעת את עצמי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
