Sludge Factory

ציפיתי, כנראה. אבל ידעתי להשתיק את עצמי ולומר לעצמי שזה לא אפשרי ושלא אחשוב ככה.

אבל הצפיות לפגוש אותו היו מתוקות ונחשקות כל כך, שכל לילה לפני השינה חשבתי עליו, חשבתי על הפגישה שלנו.

איך תמיד המציאות המגעילה הזו טופחת על פני, ואין לי שום דבר לעשות נגדה.

ובכלל- מה יש ביננו? כלום, נאדה. אז מדוע אני מרשה לעצמי להוליך שולל את כל העולם הרגשי שלי?

אני פשוט חסרת תקנה וזה מוחלט וסופי.

נמאס לי לחשוב אותו כל הזמן, לדמיין חיים אחרים איתו, לדמיין את עצמי מאושרת בזרועותיו ואת החיוך שלו ואת העובדה שטוב לו.

באמת נמאס לי, נמאס. לא מוכנה לזה יותר. הולכת להשתיק את זה לתמיד, להיצמד למציאות ולא להרפות ממנה.

כמו ילדה קטנה שחולמת על נסיכים ואגדות, תראה למה הפכת אותי. ילדה קטנה, פשוט ככה.

מי עוד נשאר לי בעולם הזה. מי.

שיבוא, שיגיד שהוא נשאר. שאשמח.