טוקיו הוטל

פרק 12

פני האדימו, לא יכולתי להחזיק את עצמי ונפלתי על הריצפה.

עכשיו פניו של האיש היו ממש מולי.

ראיתי מטושטש- לא הצלחתי לזהות מי זה.

בשלב הזה חשבתי על המשפחה שלי- הבטחתי לבוא לבקר אותם בעוד כמה חודשים, אני רוצה לקיים את ההבטחה!! אני לא רוצה שזה יהיה הסוף!!

וביל, מסכן בטח עכשיו הלב שלו דופק כמו מטורף עכשיו- לפני הופעה, מול 12,000 איש שממלאים את האיצטדיון בצרפת.

וסשה- נהיינו דווקא חברות טובות בזמן שהעברנו יחד, אבל היא גם נסעה.

היא מתגוררת בצרפת אז היא עלתה על הטיסה עם הבנים.

העינים שלי בתחילו להסגר ראיתי שחור- בשלב זה האיש הרפה, הוא סיים את עבודתו, עכשיו רק נשאר לו לחכות ולראות איך אני נחנקת למוות- בייסוריים.

דווקא עכשיו, אחרי כולם, שנייה אחרי שעזבתי נזכרתי לחשוב עליי.

אני רק בת 18, עוד לא חוויתי מספיק חוויות בחיים שלי, יש לי עוד זמן- אני לא ימות עכשיו.

בדרך נס יצאתי מזה, הצלחתי להעמד.

עמדתי מול האיש מתנדנדת מצד לצד.

"גוסטבו??" שאלתי.

אני לא מאמינה, זה אותו אחד שהחטיף לביל מכות על היאכטה והפיל אותו לים ו....

בשלב זה כבר דפקתי כזאת צרחה.

גוסטבו התקרב אליי וחסם את את הפה שלי עם ידיו.

שוב פעם אותו תהליך כואב ואיטי, שוב נפלתי על הריצפה, רק שהפעם זה היה מהר הייתי חלשה.

פתאום השכנים שגרים ממול לביתי כנראה שמעו את הצרחה ובאו לראות מה קורה. 

הם נכנסו בדלת הבית שהייתה פתוחה למחצה וראו את גוסטבו חונק אותי.

הם היו שלושה- שניים מהם מיד הורידו  את גוסטבו ממני ואחד הזמין משטרה שהגיע במהרה.

השוטרים לקחו את גוסטבו לתחנה.

אחד מהם ניגש אליי הביא לי כוס עם מים ושאל עם אני בסדר.

"אני מצטער על מה שקרה- האיש הזה מאוד מבוקש כאן בגרמניה"

"מה הוא עשה?"

"הבת שלו התתאבדה לפני כחצי שנה ולא יודעים למה.

הוא היה בדיכאון הרבה זמן והתפתחה אצלו מחלת נפש, הוא רצח את אישתו ואת אביה של אישתו.

הסתכלתי עליו מזועזעת- "אבל, הקטע הוא שזה לא הפעם הראשונה שאני פוגשת אותו" אמרתי.

"מתי פגשת אותו עוד הפעם." שאל השוטר בפליאה.

"כשהייתי עם חבר שלי באיים המלדיבים"עניתי לו.

"חבר שלך זה לא ההוא מטוקיו הוטל?" שאל.

"כן זה הוא" עניתי.

"ביתו היייתה מעריצה שלהם....ועכשיו אחרי שהוא ברח מבית משוגעים הוא רוצה לנקום.

"אבל זה רק מוזיקה שביתו שמעה" אמרתי.

"לבנאדם יש מחלת נפש קשה, כל מה שמזכיר לו את ביתו רע....ואז הוא מתנקם" אמר השוטר ויצא מהבית.

נשארתי המומה!

ישבתי שעה שלמה בוהה בחלל החדר בשתיקה.

התקשרתי לביל, פעם ועוד פעם והוא לא ענה.

הדלקתי את הטלויזיה ושוב התחלתי לזפזפ בין הערוצים וראיתי שכבר מדברים על המקרה בחדשות.

לאט לאט זה כבר הופיעה בכל ערוץ.

עם זה התפשטה השמועה שלביל יש חברה, מה שאני וביל החלטנו להסתיר מהמעריצות והצלחנו במשך הרבה זמן.

לא חלף הרבה זמן וגם ביל התקשר אליי:

"נטלי את בסדר??? שמעתי מה קרה"

"כן אני בסדר" עניתי

"כל כך דאגתי לך......"

"אני מתגעגעת אלייך" אמרתי ופרצתי בבכי, כבר פחדתי להשאר לבד.

"גם אני מתגעגע, טוב אני חייב ללכת- תשמרי על עצמך" אמר וניתק.

החודש אחריו עבר יותר מהר וטוב.

התאוששתי מהמקרה וגם יצאתי קצת לבלות, אבל הקשר עם ביל הלך והחמיר.

מיום ליום פחות דיברנו, או התכתבנו- לא היה לו אף- פעם זמן.

כעבור חודש וחצי:

עמדתי מול הדלת, הם היו צריכים להגיע בכל רגע מסיבוב הופעות שדרך אגב היה ממש מוצלח.

לפתע נשמע הצלצול בפעמול- ביל וטום הגיעו הביתה.

רצתי וחיבקתי את ביל, סוף סוף!! כל כך חיכיתי לא להיות בודדה שוב.

בערב ביל קרא לי לחדר.

באתי והתיישבתי לידו.

"תקשייבי נטלי אנחנו צריכים לדבר" אמר

"מה קרה?" שאלתי.

"תקשיבי, חשבתי על זה הרבה ו..אני לא בנוי עכשיו למערכת יחסים"

* ספויילרים למנויים

תגיבו 3>