"חכה לי,אני לא רצה כל-כך מהר..."

השמש מכבה את עצמה אט-אט

השמיים נסוגו אחורה

הלחות שוקעת לבוץ

הרוחות הקרירות מעיפות כל ענף וזרד.

אז אני מניחה שזהו סוף הקיץ,ההוא שהיה לי כולו מלא במילים שלך ובמתיקות שבך. אני חושבת שאני צריכה לשים סוף לרגש שלי אלייך,אבל זה לא פשוט כמו שזה נשמע וזה מטריף אותי שלאחרים זה נשמע קל, "תראי מה היא עשתה לך,היא לא שווה אותך,תשכחי ממנה". איך לעזאזל אפשר לשכוח אותך עם השפתיים הרכות וטעם מנטה תוסס בפה,כל האנדרנלין שבך העברת אליי, וכל הדברים הכי מדהימים את הראת לי. בזכותך הבנתי כל-כך הרבה על עצמי.

סוף הקיץ,הגיע הזמן לפתוח את התיק החדש שעוד לא נקנה,את השער הירוק של הבית ספר,להתכונן לשיעוריי השל"ח ולהדרכות,לחפירות של המורה שאני כ"כ לא סובלת של יסודות מחשבים,לשמוע עוד בולשיט על HTML ומחשבים,לשמוע עוד למה לא טוב אלכוהול או סיגריות. והינה שוב לראות את הבנות שאני לא אוהבת כל יום.

השנה הזאת תהיה שונה, אני כבר רואה. ההתחלה קשה,הכל בטח יזכיר לי אותך,ויכאב לי קצת. מתן אמר שהוא שונא לראות אותי ככה ולא יהיה מסוגל לבוא לבית ספר בידיעה שאני שם,אמ...ככה?  אבל זה יעבור לי,אני בטוחה. הכל יהיה טוב,אני מרגישה את זה כלכך קרוב. ויש ילדים חדשים בשכבה,סוף-סוף,אני מפחדת שלא יאהבו אותי שוב...כולם. אני מפחדת ששוב ישפטו בגלל איך שאני הולכת,או מה שאני שומעת...או,מה אני מעדיפה. זה כ"כ לא עניינם,אבל זה מפריע לי,כלכך. השנה זה לא הולך להפריע.

את יודעת,היום כשהתקשרת אליי,הייתה ליידי חברה טובה,הראתי לה שאת מתקשרת ואמרתי לה בפרצוף מבואס-זועף "WTF?!", אני חושבת שעברתי את מצב המלנכולי למצב העצבנות,על איך לעזאזל יכול לעשות לי את זה בכלל? הכל. איך יכולת לגרום לי להאמין בהכל ולבגוד בי ככה? לבגוד באמון שלי? ניסיתי להיות הכי אדישה אלייך,הייתי אדישה. אחריי זה רצתי לשירותים להוריד כמה דמעות באסלה ולחזור כאילו שום-דבר מהנ"ל לא קרה. זה קשה לי כבר,להעמיד פנים כאילו הכל בסדר.

והוא,דווקא עכשיו כשאני הכי צריכה אותו הוא לא מופיע,שתמיד ידע איך להסיר את כולם ממני ולאהוב אותי איך שאני,הוא נעלם לי קצת...הוא בטח בחופשה או משהו,הריי 14 וחצי שנה בלי הפסקה זה מתיש לו. תמיד ידעתי להסתיר את העצבות שלי מאחורייו,למרות שכימעט מעולם לא נזדקקתי לו,תמיד הייתה לי סיבה בשביל להעלות אותו על הפנים,האופטימיות שבי תמיד ניצחה את המלנכוליות שבי. אבל עכשיו החיוך הממזר הזה פשוט לא חוזר לי.הוא בורח כל הזמן ואני לא מצליחה לתפוס אותו.

אז,חוזרים ללימודים,אותה אני הישנה,אותה הנויע האופטימית שבי,ואולי קצת....אבל ממש טיפה,שלמה.זה עוד ישתפר,אתם תראו.

לילה שוק.

עכשיו זה אמצע הלילה וחשוך לי כאן,אני חושבת עלייך. האור היחיד שיש לי הוא מהפלאפון, על הסמסים שלך. חלק על בגידות,פגיעות והמון מאהבה,כמו הסמס שהבטחת שתהיי שם בשבילי בחושך להגן עליי מכל דבר רע.

את ידעת למה אני מפחדת בחושך, אני תמיד מתחילה לדמיין חיות ואת הסיוטים הכי נוראיים שלי. כשהייתי איתך,חשבתי עלייך ודיברתי איתך, החושך לא איים עליי אפילו.

עכשיו אני מדמיינת שדרקולה מאיים לאכול אותי, ואת יודעת מה? לפי איך שאני בלעדייך,לאחרונה, בגללך, זה לא נראה לי רעיון כל-כך גרוע. אמרת לי שגם לא ממש נראה כאילו אכפת לי בכלל, אבל...את לא באמת ידעת מה הרגשתי. מה אני מרגישה. אף פעם לא ידעת אם הייתי מבואסת או בכיתי. ואם כן, חשבת שזה מבוורלי הילס ובחייך,כמה אטומה את יכולה להיות?

את יודעת, מה מנצח את החושך? האור. זה האהבה שמנקה ומבריחה את כל השדים בעולם הזה. כמו שאת הברחת את שלי. עכשיו, כשהכל חשוך אצלי בלב, אני אחכה לאחת שתדליק לי את האור שוב. אני מנסה להמשיך הלאה,באמת שכן,אבל אני לא מצליחה. המכונית שלי לא זזה לשום-מקום. היא מחכה לאסוף אותך.

אני צריכה להפסיק לקרוא את הסמסים כשמדברים על אהבה,כי לימדת אותי איך לאהוב כנגד כל הסיכויים. ואני צריכה למחוק אותם,את התמונות והמילים,אבל פשוט לא מסוגלת. אני גם צריכה להפסיק לפחד לעמוד על שלי ולהיפגע.

זה ייקח זמן,אני באמת אהבתי אותך. זה כאב שלא אהבת חזרה. אפילו מאוד. אני מצטערת אם פגעתי בך...באמת.

וגם....איך לעזאזל יכולת להשאיר אותי לבד כאן?

את יודעת שאני מפחדת מהחושך...

אני מרגישה לבד,אני כ"כ מתגעגעת אלייה...גם אם היא לא הייתה שלי.

תכננתי בכלל פוסט אחר,משהו על המשפחה ועל המצב שלי כרגע,אבל ראיתי את הנושא החם והחלטתי שאני לא יכולה לפסוח עלייו,הוא נראה לי חשוב מידיי.

אני לא אוהבת שום-דבר בעצמי,החל מהקול שלי עד לאצבעות ברגליים,אולי הפוסט כן יתקשר לי למשפחה,או משהו כזה.

1. הדבר הראשון והמרכזי שאני לא אוהבת בעצמי,זה המשקל,אני יודעת שיש מה לעשות ואלפיי פתרונות,אבל כרגע הוא מפריע לי. שומדבר לא נראה יפה עליי בחלק שמתחת לגרון עד הבטן התחתונה. אני דוחה את עצמי.
2. אמא שלי. אף פעם לא הייתי במצב שיכלתי לומר שאני אספר לה הכל. ועכשיו היא בכלל לא מבינה,אני גם לא מצפה שתבין. תמיד כששאלו את השאלה הנצחית "אמא או אבא?" לא פחדתי להגיד שאבא,ברור שאבא, אין על האבא שלי. אנחנו הכי קרובים בעולם ומכבדים אחד את השני. אני מעריכה אותו הכי בעולם.
3. הפנים שלי. יש לי שפתיים מוזרות חסרות צורה,עיניים גדולות בצבע ירוק-חום,צבע מפגר ולא מוגדר.
4. הכפות רגליים,מה הקטע איתן? הן נראות קטנות ביותר,והמידה זה 40-41,שזה כלכך מפגר. הן גם מגושמות ואני נופלת ונתקעת בהכל בלי קשר לעולם.
5. האף שלי. הוא ענק ולא קשור לפנים.
6. התחת,כנ"ל,ענק ולא קשור לגוף.
7. הציפורניים שלא מפסיקות להישבר לי למרות שאני מנסה לגדל בשביל הגיטרה
8. את העובדה שאני מתחברת לאנשים כל-כך מהר ואחריי כמה זמן הם פשוט מאכזבים אותי או שאני מאכזבת אותם על שטות קטנה.זה מטריף אותי.
9. שמשתנה לי המצב רוח בתוך שנייה,אני יכולה להיות רגע אחד מאושרת והרגע שאחרייו להתבאס בגלל הדבר הכי קטן.
10. הגוף שלי! פור גאד סייק!!!!1 איווו!! אין לו שום צורה,איפה כל העניין? בחייכם,לא הייתי נוגעת בעצמי אם לא הייתי חייבת.

אממ......סופ"ש נעים?