"חכה לי,אני לא רצה כל-כך מהר..."

הדרך הכי טובה היא להמשיך הלאה, למרות ששום-דבר לא נראה מבטיח כרגע.

למרות שעדיין מעט כואב לי מהרסיסים שהשארת כשהלכת.

למרות שאני עדיין רוצה את גופך באמצע הלילה כשאני מתעוררת מסיוט נוראי. או מסתם התרגשות.

למרות כל הרגשות שעוד נשארו-לא נשארו לך.

למרות כל הרגעים שאני כ"כ צריכה אותך ליידי ואני כ"כ מתאפקת לנסות להתמודד בעצמי, האמת שזה עוזר.

אני מצליחה לתפקד גם כשאת לא כאן, בחיים לא האמנתי שאני אצליח לתפקד בעצמי.

אני בסדר, באמת שאני בסדר. ואני חושבת שפעם ראשונה מזה שלושה חודשים.

פאקינג שלושה חודשים שאת לא איתי, וכבר יש לך מישהי אחרת -

אני אומרת עם כל הכוונה של זה - אני בסדר. ויותר מזה?

אני יודעת שאני אהיה בסדר גם בלעדייך.

נכון, אין לי את כל מי שאני רוצה שייתמוך בי, אבל היי! זה מלמד אותי להסתמך רק על עצמי, לא?

לכל דבר יש צד חיובי.

זה טוב לתת לי להתמודד לבד. אני פשוט צריכה לפעמים שמישהו כן יהיה כאן ויקשיב, בלי לייעץ, את יודעת.

כמו שאני אוהבת. רק להקשיב.

חודש חדש, דף חדש, חייבת ריבאונד משהו פחד. לשחק איתה באולינג [כן לירון, זה סלנג!].

עריכה :

http://www.youtube.com/watch?v=DuRgQlfpD0U

אחחח ! כ"כ.

ברור שאני כועסת עלייה. לרדוף אחרייה שלושה ימים רק בשביל שתתן לי שיחת עידוד אחת מזורגגת.

אז ברור שאני פאקינג כועסת עלייה שהיא לא פה! ברור שאני כועסת עלייה כי היא מחבקת מישהי אחרת כמו שהיא חיבקה אותי.

שהיא נוגעת במישהו אחרת במקומות שהיא נגעה בי.

שהיא מנשקת אותה כמו שהיא נשקה אותי..

שהיא פאקינג לא כאן להגיד לי שהכל יהיה בסדר בזמן שהאדמה נשמטת מתחת לרגליים המזדיינות האלה.

אז כועסמק, מה ביקשתי ממך? אמרת הריי שתהיי כאן, הבטחת שתמיד תקשיבי.

את יודעת כמה אני שונאת שאם אני מתחילה לספר משהו, אנשים נעלמים.

איפה את עכשיו? אה?

אני לא רוצה לרצות אותך יותר, וזה כבר לא בתור בת-זוג. [אולי כן, אני לא יודעת כלום כבר.]

זה כי אני פשוט צריכה אותך.

כי את היחידה שיודעת מה להגיד, איך להגיד.

היחידה שחשבתי שלא יימאס לה ממני.

זאת שתמיד היה לי לאן לברוח......אין לי לאן. אין לי למי.

משגע אותי.

חרא של סופ"ש ותחילת שבוע עוד יותר חרא. ממש מעולה.

לכו תזדיינו, כולכם. פשוט עופו לי מהפאקינג עיניים. נמאסתם, באמת שנמאסתם.

הכל נמאס.....נשברתי. נשבר לי הזין מלחכות לכל בן-אדם שיחזור.

תמיד הייתי פה, את זאת שבחרה לקום וללכת.

מחובקות על סירה ששטה לעבר העתיד שלא נראה לעין. מתחת לשמיכה האדומה והמשובצת שלנו, כשאת רועדת מעט מהקור של המים שנכנס לך לאף אחריי שחיית בוקר באגם שנמצא בתוך הרגשות שלנו. והעיניים שלך שיותר צלולות מכל אגם שנראה בשוויץ הרחוקה, והחיוך שלך שמסנוור אותי יותר מהשמש, מאז ומעולם. את, שבמקום החמה – את המרכז של הכל.

ליטוף, נגיעה שרוצה אך מתגוננת מהפחדים של עצמה. מהאמת שידוע מראש שאינך יכולה לעמוד בפניי המבטים שאנו מחליפות בין כל רגש של מילה לכל נשימה, בין הווה לעבר. והנגיעות שלך שעוברות לי על כל הגוף, עם איברייך שמשחקים תפקיד מרכזי בין ראשי לכתפיי. האנחות שהיית מוציאה באמצע עשיית אהבה לאור הירח ששטף את עורך הבוהק והזועק לעוד אהבה. עוד קצת ואת שם.

שורטת את כל גופי באהבה ושנאה שמתערבבים באי-חשק מסוים לשפיות שהחזיקה אותנו בנפרד. שהצליחה להמיס את הקשר האדום והאכזרי שהיה ביני לבין הרצון להחזיק אותך בתוכי לזמן רב מכפי שתוכלי לתאר. הצבעים הזועקים שצבעו את הזריחה של הלילה שלאחריי הריצה המטורפת אל תוך הר הגעש של כל הזכרונות שלנו. מבעבע במקצת ורוצה להתפרץ החוצה ולהחזיק אותך קרוב אליי ולומר לך שלא תלכי יותר מידיי רחוק, שלא אוכל לראות אותך, לתפוס לך ביד וללחוש לך כמה שאני רוצה אותך עכשיו שלי, עליי ובתוכי.

להחזיק בך קרוב לגופי היתום מכל רגש כפי שהשארת אותו באותו לילה בו החלטת שמכאן אין לנו לאן להמשיך, ומכאן את צריכה להמשיך בלעדיי, לראות עולם שלם מעבר לגבעה, מעבר לשחיית בוקר שהקפיאה אותך אך רעננה את ראשך לפניי שיצאנו לעוד יום במסע המתיש שרצח כל חלק בגוף שלי.

ועכשיו אני מביט בעינייך הצלולות שדרכן ראיתי את הילדונת הקטנה שתמיד אהבתי, עם השיער שגולש לאורך קו עמוד-השדרה, והאצבעות שכבר הזדקנו מעט. מכסה אותך בשמיכה האדומה שחיממה אותנו בבקרים ההם, עלייה חתמנו את אהבתנו הנצחית, אהובתי. קטנה שלי. אחייך את החיוך שתמיד שבה אותך אליי והשאיר אותך קרובה לגופי, ואוציא למענך את קוץ החיים לזכר אותם לילות בלי שינה. לזכר אותם החיוכים שהיו בגללי. לזכר אותו פלג מים שהיה מציף את רגשותינו וגופנו בלילות חמים.

קוצים.

"קוצים, שמזכירים בכוח

שלא נותנים לשכוח

דוקרים אותנו, ולא מרפים"

[עידן רייכל ואביב גפן-קוצים]