"חכה לי,אני לא רצה כל-כך מהר..."

מכירים את זה שכואב עמוק בלב ואתם חושבים שאף אחד לא יבין אתכם?

מכירים את זה שאתם נשארים לבד בבית ומתארים מפלצות,אבל הפעם,אף אחד לא יבוא לעזור לכם. האהבה שלכם נעלמה. היא הלכה וטבעה בים. עמוק בתוך הים.

מכירים את זה שאתה מקנאים למישהו והקנאה אוכלת אתכם מבפנים אבל אתם לא יכולים להגיד על זה כלום?

מכירים את זה שאתם מרגישים כמו מחזה, איזה הצגה יומית פשוטה? מכירים את זה שאמא אומרת לכם שאתם לא אחראים ואין לכם אחריות על שום-דבר? מכירים את זה שמגרד לכם בגב ואתם צועקים בכל הבית "מגרד לי" ואיכשהו אף אחד לא יענה לכם?

מכירים את השיר ההוא על אנבל-לי שטבעה בים? מכירים את זה שהחמאה מסרבת להימרח לכם על הטוסט? מכירים את זה שאתם מרגישים שיש לכם התקף לב קטן כל פעם שמישהו חשוב אומר שהוא צריך לדבר איתכם? מכירים את זה שאתם מבקשים ממישהו איזה דבר שטותי ויוצא לכם משהו כמו "תני לי חבל" והתכוונתם לזה במובן המטאפורי בלבד? מכירים את זה שאתם בדרך לגיהנום בלעדיה? מכירים את זה שאתם מרגישים שהחבר שלכם מחפש סיבה לעזוב אותך באמצע משהו חשוב?

או שהסוד הקטן שלכם פתאום של כולם? או שעברתם דירה, ופתאום יש לכם נוף אחר ואתם לא רגילים לזה ולא אוהבים את זה לא חשוב כמה תנסו?

מכירים את זה שכל דבר מזכירים לכם את מי שאתם הכי אהבתם בעולם? אפילו,תפוזים...?

אני דוחקת אותך. את שוב עולה לי במחשבות. ממשיכה לדחוק,עוסקת בכל דבר אחר שבעולם,קוראת ספרים,שומעת מטאל,שמה לק. ממשיכה להדחיק אותך בתוכי.רק לא לחשוב עלייך. רק לא להזכר ברגשות שלי כלפייך. כשאני דוחקת אותך אני גם דוחקת אותי לתוך עצמי. הכי עמוק שיש. בתוכי יש סערת רגשות שתטביע לי את העולם. אבל לא לחשוב עלייך,אני לא יכולה להרשות לעצמי להישבר,לא עכשיו. אז אני פשוט מדחיקה את זה. שום-דבר לא קרה. שום-דבר לא ידוע. אז לא עוזר,תמונה שלך,שלנו, שווה אלף דמעות שלי. אז אני יוצאת עם חברות,ופתאום כל דבר מזכיר לי אותך. אז אני צוחקת על זה,בשביל לא לבכות על זה. ושוב מדיחקה לי אותך לעוד חמש דקות של תהילה. ואז אני חוזרת לבית הקר,מתכסה בשמיכה על המיטה שהיינו בה,רואה את הסדרה שכימעט וראינו ביחד ובוכה. עכשיו אין לי לאן להדחיק,אין לי במה לעסוק. אז אני לא נרדמת ובוכה. ואין מי שישמע אותי נופלת.אסור להם לדעת בכלל. אני הרי בן-אדם חזק. אנשים חזקים לא נופלים. ואני בסדר,כולם רואים כמה שאני בסדר.

הדחקה מזדיינת,את מצילה אותי,עד הפעם הבאה שאתמוטט לתוך עצמי.

אז התקרבנו,ודיברתי איתו אבל לא סיפרתי לו הכל. אולי אני אשמה. אבל זה נראה שכל אחת שנייה שמדברת איתו,עושים שיחת נפש,אז למה להעמיס עלייו יותר? אתמול הייתי בחירפון טוטאלי,לא יכולתי לשאת שום-דבר יותר על הלב,רק רציתי שהוא יהיה איתי דרך המסנ' ויגיד שהוא כאן. רציתי לשתף אותו במה שעובר עליי,רציתי לראות איך הוא,מה נדפק איתו לאחרונה.

אמרתי לו. אמרתי לו שאני פאקינג צריך אותו. הוא רק דאג,אמר שידבר איתי על זה בבית ספר כי הוא חייב ללכת לישון. אמרתי לעצמי "אין בעייה,מחר נדבר איתו......" היום באתי בבוקר,ראיתי אותו כשיצאנו להרצאה. הכל טוב ויפה. אמרתי לו שאני לא יכולה יותר ואני נופלת והדבר היחיד שמושך אותי למעלה זאת מעיין והאהבה שלי אלייה. היא פשוט מדהימה,כשאני בשיא העצבים,היא לא מספיקה להגיד שום-כלום ואני כבר נרגע. אני כ"כ אוהב אותה והיא כנראה לא ממש מבינה את זה.

כשבאתי לספר לו,לדבר איתו,סתם להיות איתו,המון בנות נדחפו והוא ממש מתלהב מזה.כשכל הפאקצות באות לדבר איתו,הוא אוהב את זה,מי אני שיגיד לו לא? אז שיילך אלייהן,שיהנה איתן. כשייסים רק שיזכור שאני כאן,לא פאקצה,סתם אחד.

ואז כנראה כבר יהיה מאוחר מידיי. אני כבר לא אהיה כאן.

מחר יום שדה,הדרכה ראשונה שלי,לפניי זה אני עושה בדיקת דם ראשונה שלי......התחלות חדשות :) במילה אחת?

אבאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאהצילווווווווווווו!#$%^&* אני פשוט שונאת מחטים,שונאת! והדרכה? הכיתה שלי לא תפסיק לצחוק,להרעיש,הם האנשים הכי לא זורמים בעולם. אוח נדפקתי.

עכשיו צריך לחכות למים חמים,לארגן תיק למחר,את הנפש ו....יאללה לדרך? ;)

אופטימיות נשמותתתתתתת אופטימיות. זה יותר ממכר מסמים וזה יותר משקר מאלכוהול [משקר........ככה בכוונה כתבתי. לא הרבה יבינו את המשמעות.]