"חכה לי,אני לא רצה כל-כך מהר..."

מבאס אותי לחשוב על הקטעים שהיו רק שלנו, ושהיא יודעת איך לגרום לי לחייך בשנייה. זה מדהים כמה שרק היא מצליחה להבין לפעמים וכמה שהיא מצליחה לפגוע כל-כך עמוק-תמיד. אני רוצה להתקדם ולא להתקע בעבר, אבל משהו בה גורם לי להישאר ולחשוב וכן להזכר בכל רגע ושיגעון שעברו איתה. אני לא זוכרת את החצי שנה האחרונה שלי בלעדייה. בכל זכרון קטן היא נמצאת, לא חשוב אם זה בכלל לא היה בכיוון שלה, גם אם הייתי נפגשת עם ידידות, היא הייתה מתקשרת סתם לשאול מה איתי.

גם עם הקו המפריד אני לא יכולה לעבור נושא. גם ביום-יום לא. כל דבר מזכיר לי אותך. בוקר מזכיר לי אותך.

שמע , אני באמת לא נפגעת ממך כבר, בעצם על מי אני עובדת?!

אני פשוט לא מאמינה שאני צריכה ללכת לאקס שלך ולספר לו כל מה שעובר עליי,במקום לספר לך. פשוט בשוק שבכלל לא אכפת לך,ואני הולכת ומספרת את זה לפאקינג בן-אדם שאתה הכי שונא בעולם. ויודע משהו?! הוא יודע להקשיב הרבה יותר טוב ממך ויודע לחבק מתי שצריך ולנער אותי כשאני צריכה.

אז אני לא צריכה יותר את החיבוק הקר שלך ובחוסר חשק. היי קטן יספיק,לא צריכה שתסתובב איתי בהפסקה ותצטער על כך ותגיד שאתה ממש רוצה ללכת לשאר הפרחות,כ"כ אין לי כח להקשיב לך מדבר עלייהן כמו שאין לי כח להקשיב לך יותר. בידיוק כמו שלך נמאס ממני. צוחק מי שצוחק אחרון? אני לא חושבת שאני אצחק על זה איי פעם. אולי עד כמה פטית שהייתי שנשארתי לצידך למרות הכל ונלחמתי עלייך. הפכת לאחד מהם. לאחד מהאנשים היותר מאוסים עליי.

[יודעים משהו? כתבתי את זה לפניי כשבועיים-שלוש, את הקטע האחרון, ושומדבר לא השתנה מאז.]