"חכה לי,אני לא רצה כל-כך מהר..."

עכשיו זה אמצע הלילה וחשוך לי כאן,אני חושבת עלייך. האור היחיד שיש לי הוא מהפלאפון, על הסמסים שלך. חלק על בגידות,פגיעות והמון מאהבה,כמו הסמס שהבטחת שתהיי שם בשבילי בחושך להגן עליי מכל דבר רע.

את ידעת למה אני מפחדת בחושך, אני תמיד מתחילה לדמיין חיות ואת הסיוטים הכי נוראיים שלי. כשהייתי איתך,חשבתי עלייך ודיברתי איתך, החושך לא איים עליי אפילו.

עכשיו אני מדמיינת שדרקולה מאיים לאכול אותי, ואת יודעת מה? לפי איך שאני בלעדייך,לאחרונה, בגללך, זה לא נראה לי רעיון כל-כך גרוע. אמרת לי שגם לא ממש נראה כאילו אכפת לי בכלל, אבל...את לא באמת ידעת מה הרגשתי. מה אני מרגישה. אף פעם לא ידעת אם הייתי מבואסת או בכיתי. ואם כן, חשבת שזה מבוורלי הילס ובחייך,כמה אטומה את יכולה להיות?

את יודעת, מה מנצח את החושך? האור. זה האהבה שמנקה ומבריחה את כל השדים בעולם הזה. כמו שאת הברחת את שלי. עכשיו, כשהכל חשוך אצלי בלב, אני אחכה לאחת שתדליק לי את האור שוב. אני מנסה להמשיך הלאה,באמת שכן,אבל אני לא מצליחה. המכונית שלי לא זזה לשום-מקום. היא מחכה לאסוף אותך.

אני צריכה להפסיק לקרוא את הסמסים כשמדברים על אהבה,כי לימדת אותי איך לאהוב כנגד כל הסיכויים. ואני צריכה למחוק אותם,את התמונות והמילים,אבל פשוט לא מסוגלת. אני גם צריכה להפסיק לפחד לעמוד על שלי ולהיפגע.

זה ייקח זמן,אני באמת אהבתי אותך. זה כאב שלא אהבת חזרה. אפילו מאוד. אני מצטערת אם פגעתי בך...באמת.

וגם....איך לעזאזל יכולת להשאיר אותי לבד כאן?

את יודעת שאני מפחדת מהחושך...

אני מרגישה לבד,אני כ"כ מתגעגעת אלייה...גם אם היא לא הייתה שלי.