רגעים כתובים

ספטמבר התחיל,

ואיתו כל השינויים שכ"כ הפחידו אותי.

בדירת פרקט,

לא רחוק ממרכז ה"ישראלידה"

יושבת בחדר גדול עם חלון שקוף

שלא משקיף לשום מקום.

בלובי כמו לבית מלון ממוצע,

עם ריח של זקנים בכניסה,

בקומה הראשונה מצד ימין.

שם אני.

שם נמצאים כל הסמים שלא שלי.

כל ההתרחשויות המוזרות,

כל המחשבות המתפלאות,

כל הרגשות המעורבים,

על השינויים שעוד לא החלטתי אם אני אוהבת או לא.

כל אלה שם.

חוץ ממני.

איפה אני -אני תוהה.

האם זה הזמן לחפש את מקומי?

האם זה הזמן שוב להשים יתד ולהבטיח את מקומי?

עוד שבועיים עוזבת

אותם,

את הזוהמה,

את האוירה,

את העבודה,

את החורף,

את הנסיעות,

את החופש

וחוזרת.

בשביל מה אני תוהה..