רגעים כתובים

אני סוגרת את הבלוג.

שוב פה...שוב כותבת...

שוב נותנת למילים לצאת מבלי לעבור עליהן ולתקן.

אני סוגרת את הבלוג,

הוא מעולם לא היה פעיל,

מעולם לא זכה לתגובות מרעישות,

שימש כיומן במחשב,

אז למה בכל זאת קצת חבל לי ?!.

אחזור לדפים במגירה,

המילים שם ניראות חשובות יותר,

בעלות ערך רב יותר.

העט השחור על הדף הלבן המקומט מקבל משמעות קצת אחרת.

משמעות של פעם..

של געגוע,

של משהו איכותי שלא ניתן להבין.

אז אומרת שלום,

לבלוג, לכתיבה ללא תיקון ושיפוצים,

ליכולת שלי לוותר לעצמי ולא לדרוש מעצמי לכתוב שירה,

אלה רק רגעים שאני חווה.

אומרת שלום- למקום, לעבודה,

לעיר הגדולה ולחיים מעבר לים.

אז מה אם נשאר לי עוד חודשיים פה?!.

אני את תהליך הפרידה שלי מהחיים פה מתחילה כבר עכשיו.

תקופה מדהימה,

מתקשה לעזוב,

יודעת שצריך..

אולי אחזור לסבב שלישי.

אוהבת

את עצמי פה

מקווה שגם אצלכם אוהב אותי.

אני.

הבדידות הזו...

נשימה נוספת,

מנסה להכניס עוד קצת אויר,

משהו שימלא אותי מבפנים,

שמעט יחמם,

האויר בחוץ עם מעט מעלות לא מוסיף לי כרגע.

עוד נשימה,

הפעם ארוכה יותר,

אולי בכל זאת משהו יימלא..לא מוכנה להתרגל לרקנות,

לא מוכנה להתמודד איתה ולהמשיך לעוד יום.

חברה דיברה איתי ברמזים על הבדידות שלה,

היא עוד לא חוותה אהבה,

עוד לא הרגישה איך זה חיבוק מאהוב.

תוהה עכשיו מה קשה יותר?

החלום הזה?...הכמיהה להרגיש?

או הגעגוע למשהו שהיה...לידיעה שיכול להיות אחרת.

לצמרמורת בזיכרון לחיבוק שהיה,

מידיים אוהבות ,מכאלה שרק נמצאות פה לשם החיבוק,

ומכאלה שלא רצויות.

כרגע- לכולן אני מתגעגעת.

מרגישה שאני נחנקת.

משתעלת- מנסה להוציא רעלים,

להוציא את התחושה הזו החזקה שמסרבת להתפוגג,

אם היתי פסיכולוגית היתי מכנה את זה בדידות בצמתי החיים.

אך אני...

רק כותבת..רגעים.

כרגע הוא רגע של לבד...

של מחנק...של רצון במגע..תמים.

בידיעה שיש בארץ שלכם מישהו שמתגעגע ורוצה אותי,

מסרבת להפרד מהחיים פה,

ולסכם אותם בין היתר

כתקופה של בדידות.

בעבר מישהי כתבה "גם שם יהיה לבד"

עצוב עד כמה זה נכון.

כנראה שזו עיר כזו...