רגעים כתובים

שנה וחצי אחרי

על אותה פיסת דשא

ליד אותו עץ בודד

על שמיכה סגולה

וסנאי קטן שמתפס.

נאחזת בקרני שמש בודדות

עננים שמנים שעושים עבורי צורות.

דשא ירוק, פטריות אחרי הגשם,

שוב ספר בידי, שוב "בארץ אחרת"

כותבת ומתרגשת שחזרתי,

חזרתי כפי שחלמתי.

תוהה מה השתנה מהשנה שעברה?

איך זה שחזרתי לאותה הנקודה?!

תחושת בדידות קלה,

זקוקה לחיבוק

למבט שמבין

לשיחה אמיתית בעברית.

הימים עוברים,

חלקם גשומים קרים ובעיקר אפורים,

ריח של התיישנות יפה יש באויר,

ילדה עם מטריה מדלגת,

זקנה את הכביש עוברת.

איש זר מסתכל עלי ומבקש סליחה,

נהג אוטובוס שותק ושוטר מחייך.

ילד במדים, חיילים על סוסים,

איש על קרטון ואישה ששוחה באלכוהול.

לימוזינה לבנה ברחובות הראשיים,

איש שעומד ומחלק עיתונים.

בית גדול, נבחר מקטלוג,

אורות לבנים ופרקט במקום ריבועים.

השעה מוקדמת,

אני מחייכת, טוב לי ככה בין העושר לעוני,

בממדים הגדולים של המקום,

מרגישה קטנה ומצליחה.

השעה רק 8

הרבה דברים ראיתי בשעה האחרונה,

שנותנים לי להעריך את המקום שלי יותר מהכל,

ופשוט להגיד תודה.

תודה

על שאני רואה את הדברים הקטנים בחיים

על מי שאני, על איפה שאני,

על הכוחות שאולי יש בי...מקווה.

בארץ אחרת

בעבר ראיתי זאת בעניים סקרניות.

זוכרת את הספסל החום הרעוע מאוחרי דלפק הספרים אשר היה גבוה מראשי.

ריח הצמח אשר שימש כסימניה אינו פורח מזכרוני. 

ריח הספרים הישן אשר נתן להם משמעות של קדושה,

הידיעה כי כמה דורות נגעו בהם העצימה את חשיבותם.

יושבת ליד אביו של אבי,

יד גדולה וייבשה מעבודות החיים מלטפת את ראשי.

שולח חצי מבט אלי ויודעת כי גאה הוא.

ואני, הנני קטנה....מרגישה אהובה העיקר לרצות אותו.

במבט בוגר כיודעת מה קורה סביבי

מוותרת על השתובבות בשכונה,

ועוקבת אחר המקל הארוך שעוקב אחר הכתוב הגדול,

אנני מבינה דבר, אך יודעת כי דבר חשוב הוא

אנני שואלת שאלות- הוסבר לי שככה זה צריך להיות.

בכל שבת, בכל חג באותה שעה,

אותה האוירה אותה החולצה הלבנה,

אותה הכיפה השחורה , ואותו מקל הליכה.

באותו הקצב , באותה הדרך

וכל פעם מתרגשת  מחדש.

היום נכנסתי

וקייותי לחוש זאת שוב.

בארץ רחוקה, עם שפה אחרת

חיפשתי את אותה תחושה של קדושה,

את הריח המוכר של הספרים הישנים,

את מקומות הישיבה הצפופים,

את המאורר תקרה שאמור לעזור

ואת האיזור של הבנות.

אך זה לא היה,

זה לא עורר בי כמעט דבר,

מלבד הגעגוע.

כ"כ שונה,

קר וגדול,

כסאות של תאטרון,

ובמה של הצגת תיכוניסטים רדודה.

ההרגשה גרמה לי להאמין היום יותר מתמיד,

שיש רק ארץ אחת שבה אפשר להאמין.

רק ארץ אחת שלה שייכת הדת.

מתגעגעת לתחושת הדת,

מתגעגעת לאיש שסימל אותה עבורי.

מתגעגעת לילדה הקטנה שבי.

אני.